נשואים טריים ובדידות גדולה, מרגישה שהפערים בנינו גדולים מדי

שלום לכולכם, זו הפעם הראשונה שאני פותחת את חיי בפני מישהו, מבקשת עזרה..

התחתנתי לפני ארבעה חודשים עם בן זוגי לאחר כמעט שלוש שנים של זוגיות.
הכרנו ממש מיד לאחר שיצאתי ממע' יחסים קודמת ולו מעולם לא הייתה מע' יחסים של יותר מכמה חודשים. הוא מבוגר ממני משמעותית וכשהכרנו התרשמתי שמדובר באדם אינטיליגנט עם עומק, וגם מסודר פיננסית בעבודתו כעצמאי (מאוד התגאה במשכורות שלו -דבר שהיה לי מעט מביך)
מההתחלה היה ברור שהוא אינדיוידואל, אהבתי את זה, גם אני כמותו
רק שהמצב הוא כזה: הוא נאחז בחבריו הרווקים המזדקנים-אין לנו חברים משותפים.
עבודתו כעצמאי מסתכמת במעט מאוד ימי פעילות בשבוע ומשכורות מגוחכות-סוג של אבטלה תמידית- טוען שזה השתנה אחרי שהכרנו, והוא בחובות רציניים (דבר שידעתי)
לא זוכרת בילוי אחד משותף שנהנינו שנינו בלי אמירות שלו על כמה ש"הוא כאדם פחות נהנה מלרקוד/פאב/חברים שלי" או במלים אחרות- כל דבר שלא קשור בחברים שלו
אני אדם שמאוד זקוק לגיוון, הפתעות וכן, גם חיזור , בכל אלפי השיחות שלי איתו על זה הוא תמיד אומר שהוא מאוד שמח שאני משתפת אותו ושאנחנו מדברים- ושום דבר לא משתנה, הכל ממשיך כסידרו. שום פרחים/חופשה בהפתעה או סתם צחוקים וכייף
אנחנו יכולים לשבת באותו בית ולשתוק רוב שעות היממה, פעם הייתי יוזמת שיחות, לא משנה על מה, העיקר לתקשר, אבל נואשתי ואנחנו פשוט שותקים.
כבר שהכרנו- יידעתי אותו שאני חילונית לחלוטין והוא מסורתי. כל חג אני עצובה, הוא נעשה אטום וקשה מאוד בגישה חסרת הפשרות שלו, בפסח הוא רצה לעזוב לבית אחר שכן כשר לפסח(כי התעקשתי לחיות את חיי כמו כל חג-בחילוניותי עם הפרדה בין הכשר ללא כשר בכבוד כלפיו) יום כיפור הזה הוא שוב שקל לנסוע למשפחתו כי "אני אפריע ואקלקל לו את יום כיפור בגלל הטלויזיה" בסוף הוא נשאר והילכתי על זכוכיות, רק לא להפריע. נמאס לי להרגיש כמו מטרד על חייו, נמאס לי להרגיש שאני צריכה ללכת על זכוכיות, אמרתי לו שאני לא מבינה איך הוא מתכנן לקיים משפחה עם ילדים אם הוא רוצה להתפוגג כל חג כי לא מוצא חן בעיניו, אז הוא אמר שכמו שזה נראה כרגע אנחנו ממש רחוקים מזה. מה שנכון.
הוא אומר שהוא אוהב אותי ואני מאמינה לו. אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה.
אני מקנאה כל כך בזוגות אחרים מסביבי, שאני רואה שטוב להם.
אני מתחילה מסגרת חדשה בקרוב ומפחדת ש"יפתחו לי העיניים" למרות שאין סיכוי שאבגוד.
ניתקתי הרבה קשרים מסביבי ואין סיכוי לגירושים כי אני מפחדת.
אני רוצה לציין שאני סובלת מדיכאון קליני כבר שנים לסירוגין, דבר שפוגע לי בתפקוד הרציף. אשמח להארות והמלצות למצב..