לא מצליח להשתחרר מהבית שבו גדלתי

שלום לכולם.

לא מזמן חגגתי 29, ועכשיו אני נכנס לשנה ה-30 לחיים שלי, ואני עדיין לא מצליח להשתחרר מהעבר ומההשפעות של איך שגדלתי.

גדלתי בבית עם אח תאום, אח גדול שיש לו אספרגר ושני הורים עובדי משרד הביטחון.

אבא שלי שהיה בתפקיד די בכיר ואינטנסיבי, כל הזמן היה בחו"ל וכמעט ולא היה בבית ואמא שלי שבואו נאמר שהיא לא הכי יציבה נפשית והייתה הולכת לפסיכיאטרית ולוקחת כדורים נשארה לגדל כמעט לבד 3 ילדים. היא הייתה יכולה להיות די מאוזנת לתקופה מסוימת, ואז פתאום להיכנס לסוג של דיכאון עם התקפי זעם מילוליים שהיא הייתה מוציאה עליי ועל אחים שלי. היא הייתה והיא עדיין מאוד לא צפויה. מגיל קטן (4-5)היא הייתה מאשימה אותנו בזה שרע לה. היא הייתה משתמשת באירוע הכי מזערי וקטן כדי להוציא עלינו זעם, אפילו אם מישהו מאיתנו היה בטעות שובר כוס, או מעז להרעיש וכו'.. היא הייתה אומרת (וגם אבא שלי היה מצטרף אליה לפעמים) מילים מאד קשות שעד היום לא יוצאות לי מהראש.

זה היה מאוד מפחיד כילד וזה גרם לי להרגיש אפס מאופס ושמשהו דפוק אצלי ושאני חרא של בנאדם על מה שאני עושה לאמא שלי. עם השנים התחלתי יותר ויותר לענות לה, אבל זה רק היה גורר יותר מהומה שבסופה הייתי צריך להתנצל אחרי כמה ימים של ברוגז, התעלמות ופרצופים שהיא הייתה עושה לי גם אם היה ברור שהיא זאת שלא בסדר בכל הסיפור, רק בשביל טיפת שלום בית. רק בערך אחרי הצבא התחלתי להבין כל מיני דברים, הבנתי שאלה שמשהו אצלם לא בסדר הם ההורים שלי שלי ולא אני, התחלתי לפתוח את הדברים האלה איתם והיו הרבה מאוד ריבים, ויחד עם טיפול שאני עד עכשיו הולך אליו הצלחתי להתגבר על חלק מהצלקות ולהשיב קצת מהדימוי העצמי המרוסק שלי, אבל עכשיו חלק מהדברים חזרו.

אבא שלי, שאומנם הוא יותר "שפוי" מאמא שלי ושלמרות שהוא בקושי היה בבית יש לי ממנו יותר זכרונות נעימים מאשר ממנה, בדרך כלל לקח את הצד שלה והיה אומר לנו שאנחנו לא בסדר עם איך שאנחנו מתייחסים אליה וצריכים להתנצל. גם לידו היינו צריכים הרבה פעמים "ללכת על ביצים" בבית. כל מילה לא במקום, או אם כמו כל אחים שאני מכיר היינו רבים קצת, זה היה הופך למהומה וצעקות עם מילים פוגעות ו"ברוגז" עד שהיינו מתנצלים, וגם זה לא תמיד היה עוזר.

נדירות הפעמים שמישהו באמת היה מתעניין במה אני אוהב, מה אני לא אוהב, מה מטריד אותי, מה אני צריך. נדירות מאוד הפעמים שהייתי מקבל מילים מחזקות, שהיו אומרים לי שאני טוב במשהו. כששיחקתי כדורסל ואז כדורגל ובשניהם הייתי מוכשר, בשני המקרים בסופו של דבר עזבתי כי אני הייתי אולי היחיד שההורים שלו לא היו מתעניינים ולא באים למשחקים. כשרציתי ללמוד גיטרה כנער ואבא שלי קנה לי גיטרה, הוא גם דאג להגיד לי שהוא סתם קונה אותה ובטח אני אנסה לנגן חודש ואפסיק. נחשו מה קרה בסוף?

האווירה בבית שלי הייתה מאוד מלחיצה ושבירה, כאילו כל שנייה משהו הולך להתפוצץ. תמיד הרגשתי שאצלי בבית משהו שונה מאצל אחרים, אצל חברים שהייתי בא אליהם הכל הרגיש יותר פשוט ונינוח, ההורים היו בדרך כלל יותר חייכנים ויותר מסבירי פנים. כשחברים היו באים אליי, ההורים שלי לא היו אומרים כמעט שלום וחברים שלי תמיד היו בטוחים שההורים שלי שונאים אותם.

ההורים שלי הם אנשים טובים ביסודם והיום היחסים שלי איתם הרבה יותר טובים. היו גם לא מעט רגעים טובים. הם גם הרבה יותר מבינים אותי היום ומאיפה הכעס שלי מגיע. הם סיפרו לי איך הם גדלו ואיך ההורים שלהם היו מתייחסים אליהם והבנתי שהם לא ידעו אחרת. אני מבין שהם אנשים עם סוג של נכות רגשית. אני סולח להם, אבל עדיין מתוסכל.

בזמן שרוב החברים שלי היו ועד היום אנשים פעילים ואנרגטיים ועם ביטחון עצמי ולפחות מבינים ברמה מספקת מי הם ומה הם, אני מרגיש שעד היום ההערכה העצמית שלי ברצפה. עדיין אין לי ביטחון עצמי. אני עדיין בקושי מסוגל לדבר עם בחורה. בזמן שרוב החברים שלי כבר נשואים או בדרך להתחתן, אני עדיין רווק חסר ביטחון שמפחד פחד מוות מדייטים ובמקרים שאני כן יוצא לדייטים, אני מצליח לפשל. איזו בחורה תרצה גבר שמשדר כזה חוסר ביטחון? שלא באמת יודע מה הוא רוצה מעצמו וההערכה העצמית שלו היא אפסית?

בעבודה - אני כל הזמן מפחד שאולי אני עושה משהו לא בסדר ושלא מרוצים מהתפקוד שלי, שחושבים עליי דברים שליליים ושהעובדים מפרשים את העובדה שאני שקט ושלוקח לי זמן להפתח כחוסר נחמדות וחושבים שאני אנטיפט. בארועים חברתיים - לפעמים אפילו עם חברים שלי או עם המשפחה שלי - אני הרבה פעמים מוצא את עצמי בטוח שכולם חושבים עליי דברים שליליים ושופטים אותי לרעה. נמאס לי מהמצב הזה כבר. פשוט נמאס. וכל הלחץ הזה מחלק מהמשפחה המורחבת וחלק מהחברים ששואלים שאלות כמו "מה קורה איתך? מתי תמצא כבר מישהי ותתחתן?" או כשלפעמים קולטים עליי שאני מוטרד ואומרים לי דברים כמו "מה יש לך? יאללה צא מזה תהנה..." כל הלחץ הזה גם מטריף אותי.

אני הולך לפסיכולוגית (און אנד אוף) כבר משהו כמו 5-6 שנים והיא מאוד עזרה לי בהרבה תחומים. במהלך התקופה שאני הולך אליה הייתה לי חברה במשך שנתיים (נפרדנו לפני שנתיים וחצי), סיימתי תואר די נחשב שהכניס אותי לעולם ההייטק ובכלל היו לי כמה שנים טובות עד לפני שנה וחצי-שנתיים. אבל לאחרונה כל החרא הזה חזר וזה עוד יותר חזק עכשיו כשאני במשרה מלאה ואין לאן לברוח.

אני יודע שחלקכם בטח חושבים שאני סתם מפונק שמאשים את ההורים שלו בכל החרא שלו. אבל אני כותב את מה שאני באמת מרגיש ומה שחוויתי.

תודה למי שטרח וקרא. אני אשמח לשמוע מה אתם חושבים.