רוצה לעזוב את הבית ומרגישה שאמא שלי משתגעת

שלום לכולם, אקדים ואומר שמכתבי הוא קצת ארוך משום שהבעיה שלי היא מורכבת, ועל הדרך אולי גם קצת רציתי לפרוק כמה אגרסיות ולשחרר קיטור....

אני בחורה בת 22, ואני גרה במושב שכוח אל בפריפריה.
מאז ומתמיד חלמתי לצאת מהמקום הזה, כי הרגשתי שהוא פשוט קטן עליי מדי.
אבל תמיד דחיתי את זה בטענות שונות כגון "אצא מפה ברגע שיהיה לי מספיק כסף" "אצא מפה ברגע שאהיה בטוחה לאן אני רוצה ללכת" "אצא מפה אחרי שאמצא פרטנר שיבוא איתי"
לא חסר לי כלום בבית, להפך, יש לי בית קרקע גדול ונוח עם חצר , ותנאים נוחים , מיטה מוצעת בכל ערב , ניקיון , אוכל טוב וכו'.. (שכמובן את כל זה אמא שלי עושה משום שהיא עקרת בית כרגע ויש לה המון זמן לדברים האלו)
אמא שלי לא תמיד הייתה עקרת בית. הייתה לה תקופה בערך עד גיל 40 (כיום היא בת 50) שבה עבדה בתור מורה בבית ספר, אבל היו קיצוצים והיא נאצלה לצאת לפנסיה מוקדמת.
בהתחלה כשיצאה לחופש היא הרגישה הקלה, כמו כל בן אדם שעובד רוב חייו ויוצא לפנסיה... אך עם השנים התחלתי לשים לב יותר ויותר לשינויים באופי ובהתנהגות שלה. אם בעבר היא הייתה פרנואידית אז עכשיו היא פי שמונה. אם היא הייתה חולת ניקיון אז עכשיו זה פי מאה. אם היא הייתה לחוצה ועצבנית אז עכשיו פי מאתיים. תמיד היא רוצה לדעת עליי דברים בחטטנות יתר, כמו לדוגמא כשאני מנתקת את הטלפון אחרי שיחה, תמיד היא רוצה לדעת עם מי דיברתי. או כשאני מוציאה אוכל מהמקרר או ממגירת החטיפים תמיד היא תשלח מבטים ותשאל מה לקחתי. כשהיא רואה פתק מקופל על השידה שלי, או מחברת שרשמתי בה משהו תמיד היא פותחת אותם כדי לראות מה רשמתי שם. כשהיו באים ומחכים לי גברים שיצאתי איתם בעבר מחוץ לבית, למרות שהייתי מספרת לה עליהם ואומרת לה שהם בחורים טובים והכל, תמיד היא הייתה נצמדת לחלון ומנסה לראות במי מדובר, והרבה פעמים היו רואים אותה וזה היה מביך אותי. היא ממש פחדנית ברמה של מפחדת ללכת לבדיקה של רופא בעיר אחרת שקרובה, כי היא מפחדת, וגם לא יודעת לעלות על מוניות שירות או אוטובוסים. אם לא יהיה מי שיסיע אותה היא לא תלך. גם דברים שאני רוצה לעשות וחלומות קטנים שאני רוצה להגשים תמיד היא תפקפק בהם ותנסה להוריד אותי מהעניין.
רמת העצבים שלה קופצת מ-0 ל-100 בשניות, ולפעמים היא צועקת וצורחת על דברים שמעצבנים אותה בחוסר פרופורציות. אני ממש מתביישת בזה כי כל השכנים שומעים ועלולים לחשוד שיש רצח בבית או משהו נוראי. זה מאוד מביך. כבר כמה פעמים ניסיתי לדבר איתה על העניין הזה, אבל זה פשוט כבר תבוע באופי שלה. היא לא מסכימה עם זה.
הגעתי למצב שכבר אין לי כוח לפעמים לדבר איתה, למרות שזה דבר נוראי להגיד על אמא שבשבילי נתנה את כל חייה, אמא שאני אוהבת יותר מכל דבר אחר בעולם. אבל אני חושבת שמרוב השעות הפנויות שיש לה היא מתחילה כבר לאבד את זה.
נכון, היא מנצלת את השעות האלה ולא מתבטלת בחוסר מעש, אבל היא בעיקר מנצלת אותן לניקיונות (הרבה פעמים אובר-נקיונות) ולקניות לבית. פעמים נדירות היא יוצאת מהבית בשביל דבר אחר שלא קשור לתחזוקת הבית אלא סתם לכיף הפרטי שלה. רק בערב היא מרשה לעצמה לשבת מול הטלוויזיה כמה שעות ואז ללכת לישון. ושוב חוזר חלילה יום חדש של ניקיונות מתחיל.
לאמא שלי אין ממש חברות, והיחסים שלה עם אבא שלי מעולם לא היו חמימים וקרובים כמו שלפעמים אני רואה במשפחות אחרות , דבר שמעציב אותי מאוד. אני חושבת שזה גם פגע בי ובאופן שבו אני מתנהלת בזוגיות, אבל זה כבר עניין אחר.
לפעמים אני מנסה לשכנע אותה לצאת איתי סתם לאכול במסעדה או סתם ללכת לקניות ולטייל, ורק לעתים ממש נדירות היא מסכימה אבל הרבה פעמים היא דוחה את הצעותיי בטענה ש"יש לי ניקיון לעשות, נלך בפעם אחרת..." "חם/קר מדי בחוץ ואין לי כוח היום, נלך ביום אחר" לא מזמן גם הצעתי לה לבוא איתי לים המלח לחופשה על חשבוני, כי ראיתי שהיא מתחילה להיות ממש מדוכאת בבית, אבל היא סירבה. בקיצור, אני שמה לב שזה תירוצים ואני לא מבינה מה גורם לה להתנהג ככה, ומתי היא איבדה את הרצון לחיות חיים מלאים ומשמעותיים, והאם אי פעם בכלל היה לה רצון כזה? בשבילי אלו לא חיים. אפילו לא מתקרב ללהיות חיים. ואני לא חושבת שגם בשביל אף אדם אחר. אני מעריכה אותה על זה שהיא דואגת לניקיון של הבית ושתמיד יהיה פה מסודר ונעים, אבל זה דבר שכבר הפך לאובססיה ובא על חשבון הרבה דברים אחרים יותר חשובים, כמו החיים שלה. ההנאות שלה. בסופו של דבר כולנו חיים רק פעם אחת, אז למה לבזבז את החיים על דברים כל כך שטחיים? אני מרגישה שהיא פשוט כבר הרימה ידיים מהחיים האלה ושאין לה יותר שאיפות וחלומות, אפילו לא קטנים קטנטנים.... שאין לה יותר בשביל מה לחכות ולצפות.
נכון, אני ואמא שלי שונות בהרבה דברים. למזלי יצאתי קצת יותר עצמאית ממנה, קצת יותר מעזה. אבל, אני גם הרבה פעמים מרגישה שהיא פשוט מקצצת לי את הכנפיים. לא נותנת לי לעוף ולהמשיך הלאה, למרות שעל פני השטח היא כן מעודדת אותי ללכת ללמוד ללכת לעבוד , אבל חלומות אחרים כמו טיול של כמה חודשים בחו"ל ממש לא נראה לה. לעבור למקום מגורים אחר בשבילה זו סתם אשליה שלי. למרות שאני יודעת שבמעמקי ליבה גם היא הייתה שמחה לעוף כבר מהמקום הזה.
אמא שלי היא אדם טוב, וגם קצת תמים. ואני אוהבת אותה אהבה אמיתית ורוצה רק את הטוב ביותר בשבילה. אבל לפעמים פשוט בלתי אפשרי להתמודד איתה ועם האובססיות שלה. היא לא מצליחה להפנים שהמצב הזה שהיא נמצאת בו, הוא מצב רע, למרות שאפשר בקלות לפתור אותו. לפני כמה חודשים היא קיבלה הצעה לשוב לעבודתה הישנה במסגרת של פחות שעות, דבר שהיה נשמע ממש מושלם, וממש שמחתי בשבילה שהינה סוף סוף יהיו לה חיים קצת אחרים, קצת עולם אחר לראות, קצת אנשים להיפגש איתם, ובהתחלה היא עשתה סימנים של מעוניינת ומתרגשת, אבל אחרי כמה ימים היא דחתה את ההצעה. למה? אין לי מושג. כמו כל דבר אחר שהיא נוטה לדחות.
בזמן האחרון אני כבר ממש מרגישה חנוקה פה, ושוקלת ברצינות להתחיל להזיז עניינים לגבי מעבר, אפילו מעבר זמני, סתם לעבוד תקופה באילת, או בים המלח, או לעבוד בעגלות בחו"ל ולראות קצת עולם, אבל אני ממש מפחדת על אמא שלי. מה יהיה איתה? תמיד העניין הזה נמצא במחשבות שלי. עם אבא שלי היא בקושי מדברת והוא חוזר רק בערב מאוחר, וגם אז הולך לישון במיטה נפרדת ממנה. אחי כל היום נמצא בצבא (יש לי רק אח אחד) וגם הוא התחיל להיות מוזר (כנראה שמרד הנעורים הגיע אליו בשלב מאוחר יותר) וזהו, ככה כל היום היא תהיה בבית, תנקה ותעבוד. ולא תראה אותי. אני מפחדת עליה שתשתגע עוד יותר :-( אני מרגישה סוג של עול על הכתפיים שלי שכאילו אני מחויבת להישאר באזור הזה, להישאר בסביבתה, כי המצפון שלי פשוט לא נותן לי אחרת. אם אני אעזוב אני יודעת שכל הזמן אתחבט במחשבות של מה עובר עליה עכשיו, איך היא מרגישה, עם מי יש לה לדבר? האם היא עצובה? אבל מצד שני משהו בי אומר לי שאם לא אעשה זאת עכשיו, אם לא אזוז קצת מהבית זה לעולם לא יקרה. כי ככל שהשנים יעברו יהיה לי יותר קשה לעזוב אותה, הגיל יתחיל לעשות את שלו.... וזה יגרום לי להיות עוד יותר עצובה בידיעה שוויתרתי על החלום שלי.
איך אתם הייתם נוהגים במצב כזה? מה הייתם עושים?