העלבות אובססיבית שגורמות לי למחשבות אלימות

אני כל הזמן נעלב וכל הזמן רב עם אנשים ואני רוצה שזה יפסק אבל לא מצליח .

ברגע נניח שאני שולח למישהי "היי מה קורה ?"
בפייסבוק והיא עונה תשובה אדישה אני ישר חושב

"פאק איזה זונה "
"פאק היא שונאת אותי "
"היא צוחקת עלי "
"אני צריך לקלל ולחסום את הבת ***ה . "

עכשיו זה תגובה קצת מוגזמת לפעמים .
היה לי אקסית שמחקתי ואז שאלתי אם היא שונאת אותי והיא אמרה שממש לא והיא היתה עסוקה באותו יום בשבוע שלא ענתה ואז יצאנו ביחד והיה סבבה אבל אז פעם אחת היא אמרה לי שפתאום היא לא נמשכת עלי באותו יום וממש כעסתי ולא רציתי לדבר איתה יותר ><

וכאילו אני יודע האופי שלי דפוק ,אבל אני פשוט מרגיש שזה מן משהו פנימי כזה .
כאילו אין לי בטחון בשום דבר ואני חייב שמישהו אחר ימלא לי את הבטחון ושזה לא מגיע אני מרגיש נטוש .

אפילו שאני טיפוס ההפך מאלים ואף פעם (חוץ משהייתי ילד קטן) לא הלכתי מכות ,
יש לי בראש תמיד פנטזיות על אונס ועל רצח .

וזה תמיד ליווה אותי מגיל קטן .
שהייתי ילד זה היה סוג של חרדות אובססיביות .

נניח אמא שלי היתה מאחרת לבית ואז הייתי מדמיין שהיא מתה ומתחיל לבכות ולהרגיש צער נוראי ואבל על זה שהיא מתה .
בדימיון שלי היה סוג של דמות , קראתי לו בכל מיני שמות , "השד השחור"

בשביל שלא ירצח את ההורים שלי , או יאנוס את אחותי הקטנה וכל מיני דברים נוראים הרגשתי צורך לרצות את הצד הזה בטקסים אובססיבים כמו נניח שהוא אומר לי ללכת רק על הבלטות בצבע שחור במדרכה , או לירוק 3 פעמים ברצף ,או כל מיני דברים שקשורים למספרים .

בחלומות תמיד זה היה בצורה של סוג של דמות שרודפת אחרי .

שגדלתי יותר ולמדתי קצת פסיכולוגיה הבנתי שזה קשור לחרדת סירוס
(יש לי זכרון טוב אז מה שאני מתאר הוא מגילאים מאוד צעירים )
על פי המודל של פרויד .

הלכתי לפסיכולוג שאמר לי שהחרדות הן השלכות של מחשבות אלימות שיש לי שנובעות מכעס . אני מרגיש שאנשים נוטשים אותי אז בשביל לא לדמיין את עצמי הורג אותם אני פוחד שהם מתים >< . הזוי אבל נראה לי שהוא צדק .

בכל מקרה זה פשוט רודף אותי .
אני סופר בחורות לפי הזמן שהם הכירו אותי עד לזמן שהם יבהלו ממנו יברחו.
זה פשוט נורא . מתישהו אני יודע שהצד הזה בי יתפרץ ואני אגבב משהו כמו "את מניאקית ואת מתעלמת ממני ואני לא רוצה לדבר איתך יותר " , או "לכי להזדיין יא אדישה"
וזה לא מרוע ,זה כי אני מרגיש כאילו הבן אדם תקע לי סכין חד בלב וסובב אותו 360 מעלות ><

ניסיתי פסיכולוג
ניסיתי כדורים
אבל אפילו שהטקסים האובססיבים כמעט לגמרי נעלמו עדין אני נעלב מכל שטות

זה כאילו העולם הוא מן יקום דואלי מחולק ללבן ושחור .
מי שאוהב אותי חייב לאהוב אותי במליון אחוז או להיות האויב הכי גדול שלי עלי אדמות
זה כל כך אינפטינלי ודפוק שאני לא יכול לספר לאף אחד על זה ><

ואם לא הבנתם אני גבר לא בחורה .
ככה שזה נתפס כשיא הלא גבריות .

באופן פרודקסלי , דווקא זה שאני חושב שאנשים שונאים אותי הרבה פעמים גורם לאנשים לשנוא אותי ><

אולם לפעמים נאי מופתע לטובה שאני בודק את זה .
לדוגמה היה כמה אנשים שראיתי מדברים באיזה אירוע , וחשבתי "הם בטח שונאם אותי ,הם חושבים שאני טיפש ,הם לא ירצו לדבר איתי " וניסיתי להשקיט את זה ונגשתי והשתלבתי דווקא יופי בשיחה .

אני בן 20 לא ילד קטן ,וזה פשוט לא אופי שמתאים לילד קטן
מישהו התמודד עם מחשבות אובססיביות בסגנון ויודע מה לעשות ?