אבא שלי דחף אותי ברחוב, בן זוגי ראה ואיים להתקשר למשטרה. עכשיו ההורים רוצים התנצלות ולא מדברים איתי

אתן את הרקע:
לפני כמה חודשים עזבתי את בית ההורים ואני גרה כעת עם בן זוגי מזה כמעט 4 שנים.
הצורה בה עזבתי את הבית לא הייתה חוויה נעימה במיוחד...
ההורים שלי מאוד חנקו אותי ולא נתנו לי לחיות. על כל דבר בחיי לא חוסכים בביקורת ומה אני צריכה לעשות, מתקמצנים על פרגון, שאני צריכה להוקיר תודה על שגידלו אותי (ואני מעריכה, לא מובן מאליו שהורים משקיעים בילדיהם בילדות) ושאעשה מה שהם חושבים לנכון מבחינתם בשבילי. אבל זאת לא הערכה לדעתי. לא היו מפסיקים לחפור לי את המוח אם הייתי בוחרת למשל לא לנסוע איתם לטיול, או להמשיך בלימודי תואר שני (עם מלגה) במקום ללכת לעבוד, ועוד.. כרגע אני אומנם לא בשיא הקריירה שלי אבל כן מרוויחה מספיק כסף בשביל ההוצאות החודשיות. הם גם סוג של זרקו אותי מבחינה כלכלית, ואין ולא הייתה עזרה כלכלית בכלל בשום דבר מאז כל הסיפור.

את חבר שלי (אותו אני הכי אוהבת בעולם ובזוגיות מדהימה חוץ מהפרעות ההורים כ-4 שנים) הם לא ממש מחבבים ותמיד היה להם מה לומר עליו כשהיה מגיע אליי, תמיד חיפשו מה אמר לא בסדר ומתערבים בינינו, כשהוא בנאדם מאוד נחמד ומנומס ותמיד מנסה לנהל שיחת חולין ותמיד אומר תודה על ארוחות. עד שקרה איזה אירוע בו בין השאר אסרו עליי ללכת אליו חוץ מהאיסור הקודם שהוא לא בא לישון אצלי והכל התפוצץ. הוא הפסיק לבוא אליי ואני בקושי אליו, המצב נהיה בלתי נסבל לחיות בבית אז החלטנו להקדים את המעבר לגור ביחד ולא שנה הבאה כמו שתכננו.

עכשיו המצב עם ההורים מאוד לא ברור, אני מבקרת מדי פעם לזמן קצר ומקפידה להתקשר אליהם כל יומיים שלושה (הם אף פעם לא מתקשרים אליי חוץ מכשרוצים משהו ספציפי), ותמיד יש רמיזות לטענות, משחקי אגו ודיבורים על כמה שפגעתי בהם.
חבר שלי כמובן אף פעם לא מוזמן ובטח לא אחרי שפעם אחת היינו בדרך לאנשהו ועברתי בבית לומר שלום והוא חיכה לי למטה בחוץ. איכשהו זה הגיע לזה שאבא שלי רדף אחריי ברחוב בניסיון לתפוס את בן זוגי לשיחה, ניסיתי להדוף אותו והוא סוג של דחף אותי הצידה כמעט על אוטו. בן זוגי שראה זאת מהצד מאוד נבהל ורצה להתקשר למשטרה, אמרתי שראה לא נכון ויפסיק עם השטויות. מאז אבא שלי במצב "נעלב" והם לא מפסיקים לנדנד שהוא צריך להתנצל כי זה היה לא במקום ופתאום לטענתם עכשיו זה הדבר היחיד שמפריע להם בו.
בן זוגי מאוד תומך בכל המצב ועד לא מזמן אפילו עודד אותי להיות אופטימית ולשמור על קשר, ועכשיו הוא בכלל כבר לא רוצה להתנצל כי הם ממילא ימשיכו לחפש אותו..

מאז שהתקשרתי לפני שבועיים לא שמעתי מהם. בשיחה הם נשמעו מאוד קצרי רוח, עצבניים ומזלזלים אפילו מהרגיל ומיהרו לסגור. (זה אחרי שביקרתי והם נעלבו שלא נשארתי יותר. אני בקושי מצליחה להישאר שם בשעה המסכנה שאני באה..) אז חשבתי שאין לי מה להתקשר אליהם בינתיים אם זו רוח השיחות.
אגב, אחותי הקטנה (18 לקראת גיוס) החליטה שלא מדברת איתי גם אם לא אתנצל על כמה שפגעתי בהם, ככה שכולם בבית הזה כנראה לא מתים עליי.
קצת מצטערת שהשארתי שם את ארון החורף שלי שצריך לקחת...

אשמח לעצות מעבר לסקר איך להתמודד עם הסיטואציה. עד כמה האגו יכול להיות יותר חשוב מהילד שלך?!
להתקשר אליהם, לבוא לבקר? האם בן זוגי צריך להתנצל? ובכלל, איך להמשיך הלאה ביחסים כאלה, כי אני לא יכולה כבר לספוג מהם יותר!
סליחה אם יצא קצת ארוך..