אני משתחרר ואין לי את הכלים הנפשיים לאזרחות

שלום לכולם ותודה שנכנסתם לשאלה שלי

אני חייל מתנדב. קיבלתי פטור עקב אפילפסיה וחרדה חברתית. אבל בכל זאת החלטתי להתנדב. אחרי הרבה קשיים, הרבה דחיות גיוס וכל מני סיפורים דומים הגיע הגיוס שלי ביוני 2015 וגויסתי לשלישות בבסיס חיל האוויר. זו הייתה השנה הכי טובה בחיים שלי. אחרי שנים ארוכות שהייתי חסר חברים ולא הצלחתי למצוא את עצמי, סוף סוף הכרתי את המשמעות של המושג "חברים"
רכשתי חברים, התבגרתי נפשית וקיבלתי ביטחון עצמי. ואפילו קיבלתי תעודת חייל מצטיין. זו הייתה שנה כיפית. אבל לצערי הרב גם הזמן שלי להשתחרר הגיע.

אבל אני מרגיש שאין לי את הכלים הנכונים להתמודדות בחיים האזרחיים הבוגרים.

תבינו, יש לי חרדה חברתית ברמה לא הכי קלה. קיבלתי אותה עקב טראומה שהייתה לי ביסודי. הטראומה הזו שרודפת אחרי מאז. לקח לי זמן להפתח לאנשים חדשים .אבל עדיין אין לי את זה
פשוט אין

זה סוג של עיכוב כזה
לא עיכוב פיזי
לא עיכוב התפתחותי/שכלי

פשוט... אני לא מרגיש כמו בחור בן 21 אלא כמו בחור בן 19 שמבולבל מהחיים ולא יודע מה לעשות והיכן למצוא את עצמו.

החלום שלי זה להתקבל ללימודי קולנוע וטלוויזיה. אני רוצה להיות במאי/תסריטאי בעתיד. להחזיר לעולם סרטי האימה את הכבוד המגיע להם. אבל זה נראה לי רק בגדר חלום בלבד. כשאני מסתכל על הכול בעין ריאלית, אני רואה שעם המצב בו אני נמצא כרגע זה פשוט בלתי אפשרי. החרדה החברתית הזאת פשוט אוכלת אותי.

לא יודע איך הצלחתי להדוף אותה כאשר הייתי במסגרת חברתית עם אנשים טובים. אבל מה יקרה בחוץ?
אין לי את הכלים הדרושים לזה
אין לי את הידע ללהיות אדם בוגר ולתהנג כמו אחד
ההורים שלי, במקום לחנך ולדאוג שאני אקבל את הכלים הדרושים לחיי אזחרות בוגרים הם העדיפו רק לריב אחד עם השניה עד שהם התגרשו. רק עכשיו אני רואה שהם פשוט הזניחו את הבן שלהם. את הבן היחיד שלהם.
אין לי איך לפנות אליהם לעזרה. אבא שלי מכחיש שיש לי חרדה חברתית ואימא שלי חושבת שזה לא ביג דיל כי בניגוד אליי היא תמיד מלכת הכיתה. לפנות אליהם זה פשוט חסר סיכוי ולא יעזור. במקום לקבל עזרה או לפחות תמיכה אני רק אקבל האשמות.

אני מעולם לא עבדתי, מעולם לא הייתי בזוגיות או בקיצור מעולם לא הייתי כמו שאנשים בני גילי היו אמורים להיות (עם רשיון, עבודה ונסיון זוגי/מיני) כאילו אני בן 21! למה אני עדיין מרגיש מבפנים כמו בן 19?

איך אני אצליח להתמודד עם החיים האזרחיים?
איך אצליח לקבל את הכלים הדרושים?

אני פשוט מרגיש שאחרי השחרור אני אחזור לצורת החיים הקודמת שלי שבמהלכה ישבתי בבית ולא עשיתי כלום. אז לפחות היה לי תירוץ: חיכיתי לגיוס (שכן דחו לי אותו שש פעמים מהלך השנתיים האלה). אבל עכשיו אין לי למה לחכות. פשוט אשב בבית בחוסר מעש. יום אחרי יום עד שכבר לא ישאר לי כלום. לא יהיו לי תחומי עניין, לא עבודה, לא משפחה, חברים או אנשים שאני חשוב להם. פשוט אהפוך לאדם ריקני חסר כל משמעות.

אבל אני לא רוצה להיות האדם הזה