פיתחתי אובססיה חמורה ביותר לאוכל, דוחפת אוכל בכוח עד רמה של בחילה נוראית

היי ,

אתחיל בזה שמה שאני עומדת לכתוב לא נובע משחצנות, אלא מתוך נתינת פרטים כנים על עצמי כדי לקבל הבנה יותר טובה עלי.
אני מבינה שמן הסתם לכל אדם יש טעם אחר בנוגע למראה חיצוני, אך גם מודעת לעצמי מאוד ומודעת לכך שהמראה החיצוני שלי מקל עלי המון לפעמים, וכאן באה הסטירה שאסביר עליה.

בעיקרון, כן ,אני מלאה פלוס, ונמוכה מאוד יחסית (155). המשקל שלי העסיק אותי כל חיי, כבר בכיתות הנמוכות של היסודי מצאתי את עצמי בשומרי משקל ומכוני כושר.
אני יוצאת הרבה עם חברות לפאבים, ובכל יציאה לפחות שלושה ארבעה בחורים מתחילים איתי וזה עוד המינימום. אני מניחה שתווי הפנים שלי אלו הם הגורם העיקרי לכך, לא הגוף.
אפשר להגיד שהביטחון העצמי שלי תלותי ביציאות האלה, כי אם לא תהיה לי תזכורת פעם בשבוע (ביציאה של הסופש) שאני נראית טוב, זה נשכח ממני וגורם לי דימוי עצמי נמוך.

הייתי בטיפול פסיכולוגי שלוש שנים ולמדתי לאהוב את עצמי מאוד. אני אפילו הצלחתי לעשות ירידה משמעותית במשקל שלי של 15 קילו, אך זה רק הביא אותי ממצב של שמנה - למלאה.
המבנה גוף שלי מאוד מיוחד, יש לי קימורים מאוד בולטים והמותן שלי צרה מאוד, ולמרות שאני מלאה השומן שלי דיי מוצק, ולא נוזלי.

בחודשים האחרונים (חודשיים שלושה) עליתי משהו כמו 4 קילו, אני לא מצליחה להשתלט על זה. אני כן קמה ועושה ספורט, אבל פשוט לא מצליחה לסגור את הפה! כל יום, כל היום אני חושבת על אוכל. אני חושבת על אוכל בשניה שאני פותחת עיניים בבוקר ובשניה שהן נעצמות בלילה.
אני מרגישה שהפרופורציות המיוחדות של הגוף שלי הולכות ומטשטשות ואני נהיית דיכאונית, מה שגורם לי לאכול יותר. אני מסוגלת לאכול שתי ארוחות ערב (ארוחה מלאה נגיד ב7, ושוב ב8 וחצי). התיאבון שלי לא נגמר וזה מגיע למצבים שאני לועסת בכוח ופשוט סובלת ומפוצצת, אבל ממשיכה.

זה מגיע למצב שהטעם של האוכל דוחה אותי אבל משהו שולט בי ודוחף לי את האוכל לפה בכוח, ואם אני לא אוכלת אני בחוסר שקט מטורף, כאילו המוח שלי בהיסטריה. ובשניה שאוכל נכנס לי לפה אני נגעלת מעצמי מהפעולות האלה. אני לא יודעת כבר מה לעשות, כמה שאני מנסה להעסיק את המחשבות שלי בדברים אחרים, עדיין הראש חושב על זה שעברה עוד שעה וחייבים לדחוף אוכל.

ככל שאני משמינה, הביטחון העצמי שלי הולך ומתדרדר.. אני מרגישה כאילו קיבלתי ברכה עם המראה החיצוני שלי, ואני פשוט מזלזלת בעצמי ומחריבה לחלוטין את מה שקיבלתי, לא מסוגלת יותר להסתכל במראה מבלי להזדעזע.

אני מחפשת מקור למוטיבציה או השראה שיעזור לי לצאת מהסבל הזה של לאכול בכוח אפילו שכבר בא לי להקיא. אני אבודה, לא יודעת אפילו אם לכתוב את זה כאן יעזור לי כל כך, כי בסופו של דבר זה תלוי בי, וקשה להשתחרר מהרגל...

אשמח לשמוע עצות או לדעת האם מישהו גם חווה את זה ואיך מתגברים על זה, איך משתחררים מהאובססיה

תודה :)