היי, תכירו: דיכאון

היי. תודה למי שיקרא ותודה ענקית למי שיגיב. אני לא ממש יודעת מה אפשר להגיב באשכול כזה, ואני גם לא ממש טובה במילים, אבל אני עדיין אנסה לפרוק קצת.
היי, אני ממשתמש אנונימי כי יש דיי הרבה בפורום ובFXP בכלל שיודעים מי אני. אולי חלק מהם יזהו שהאשכול הזה שלי, ואם כן אני מקווה שיכבדו את הפרטיות שלי ולא יעבירו את מה שכתוב כאן הלאה.
בכל מקרה, אני לא אלך סחור סחור. אני בת 16 ואני חולה במחלת נפש שנקראת "דיכאון קליני". מי שלא יודע מה זה דיכאון קליני יכול למצוא את זה תוך חיפוש קצר בגוגל.
מתי איבחנו לי את המחלה? לפני כמה חודשים. עכשיו אני במצב הרבה יותר טוב ממה שהייתי אז. ל"אז" אני מתכוונת כמובן לתקופה של הדיכאון.
הרבה ממהרים להגיד שהם ב"דיכאון" בלי בעצם לדעת יותר מדיי מה זה. דיכאון הוא לא תחושת עצב רגעית, הוא הרבה יותר מזה.
האמת, שזה קשור בדרך כלל לתהליכים כימיים במוח. אני לוקחת כדורים נגד דיכאון, במינון האמת דיי גבוה, כי כל פעם העלו לי את המינון כשזה לא עזר.
היום אני על מינון דיי גבוה שאני לוקחת כל יום, מה שגורם לי לעייפות ואני מוצאת את עצמי במיטה לפעמים אפילו ב9 בערב (ואם זה חופש אז גם קמה ב12 בצהריים, העייפות היא תופעת לוואי בלתי נסבלת בכדורים האלה).
ברור שיש לזה עוד הרבה תופעות לוואי, היו לי עוד בעבר אבל כולן חלפו מלבד העייפות.
בכל מקרה, מתי התחיל הדיכאון? בכיתה ג'... נשמע לכם אולי הזוי, ואתם לא חייבים להאמין לי, אבל זה התחיל בכיתה ג'.
לא אספר כאן את כל הסיפור, אבל רק אגיד שהייתי יושבת כל הזמן מחוץ לכיתה, לא נכנסתי לאף שיעור, והייתי ילדה אלימה מאוד.
בתקופת היסודי הייתה לי חברה טובה מאוד (שעד היום חברה שלי, אגב, אני לא יודעת איך, אני לא הייתי נשארת חברה שלי בכל אופן) שפשוט הייתי מרביצה לה מכות.
היא הייתה בורחת ממני ופשוט מסתגרת בשרותים, ואני הייתי פשוט בועטת בדלת של השרותים. את כל התיסכולים שלי היא נאלצה לספוג...
בכל מקרה, הדיכאון עצמו אובחן רק לפני כמה חודשים, כמו שאמרתי קודם. ההורים שלי לא ממש שמו לב, דאגתי להסתיר את זה כי לא ידעתי. חשבתי שזה נורמלי בגיל הזה...
היו לילות שהייתי פשוט רועדת מעצב... לא יכולתי לבכות יותר, רציתי לשבור רהיטים... הרגשתי איך אני רוצה לסיים עם הכל, פשוט זרקתי את עצמי על המיטה ופשוט רעדתי מעצב... הרגשתי את זה בגוף שלי. זרמים מוזרים בכל הגוף...
"אני לא רוצה לחיות יותר", זה המשפט שאמרתי לאמא שלי באותו הלילה, כשהערתי אותה ב5 לפנות בוקר אחרי שלא ישנתי כל הלילה.
"אני שונאת את עצמי, ואני לא רוצה לחיות יותר"... היא אמרה לי להפסיק לדבר שטויות ושלא לדבר ככה יותר, היא התעוררה במיוחד בשבילי וחיבקה אותי.
יש לי אמא מדהימה. בכל התקופה של הדיכאון הייתי מעירה אותה בלילה, כי לא יכולתי לישון לבד. למה? כי להיות לבד זה הפחד הכי גדול שלי, להשאר לבד בעולם.
אני בנאדם שתמיד צריך שיאהבו אותו, תמיד חייב לדעת שלא עוזבים אותו, כי זה הפחד הכי גדול שלי, להשאר לבד.
הבדידות היא הנוראה מכל מבחינתי, כי היא לוקחת אותך למצבים קיצוניים. ימים שלמים שהייתי יושבת לבד בחדר, מופרדת לגמרי מהעולם בין חומות הדיכאון.
הרבה פעמים לא יכולתי יותר, אז הייתי חותכת את עצמי בידיים. זה היה כמו שד שמדבר בתוכי. הוא הכיר את התחושה של הפגיעה העצמית היטב, והוא היה מכור אליה.
תמיד הוא היה אומר לי, "תעשי את זה, את תרגישי חופשיה אחר כך, אפילו אם זה רק לכמה זמן"... הרבה פעמים נשברתי, אבל היו פעמים שברגע האחרון ניצחתי אותו.
והי, זה לא קל. כי השד הזה יודע לגעת לך במקומות הכי כואבים, הוא מעצים את הכאב, עד שתעדיף את הכאב הפיזי על הנפשי. "את תרגישי חיה אחרי זה", הוא היה אומר לי, כי הוא יידע שאני כבר לא מרגישה חיה. אני מתה בעודי בחיים. רק הגוף שלי נמצא בעולם הזה, והנפש שלי כבר מתה לצאת החוצה. אבל היא תקועה בגוף הזה... מה נשאר לה חוץ מלחסל את עצמה?
מחומות הדיכאון קשה לצאת לבד. אתה מנסה לצעוק בתוך עצמך, הקול שבראש שלך מהדהד לך בכל הגוף! "תעזרו לי", אתה רוצה לצעוק, אבל אתה לא יכול. אתה לא יכול. אני לא יכול. אני לא יכולה!
לא הייתי מוכנה להודות בפניי אחרים, ובמיוחד לא בפניי עצמי, שיש לי בעיה ושהיא לא נורמלית. בעיה שדורשת טיפול. מחלת נפש...
אבל היי, הייתה שם מישהי. כן, הייתה שם מישהי. היא הייתה מדהימה. היא עזרה לי! היא הייתה שם, מתי שאף אחד אחר לא היה שם! מתי שכולם התרחקו ממני כי הם לא הבינו מה קרה לי! כי הם ראו שמשהו לא בסדר, אבל הם ידעו שהכי קל זה פשוט לא להתמודד!
היו תקופות שהצלחתי להסתיר את הדיכאון, וטוב מאוד. זמן דיי ממושך הצלחתי להסתיר, עד שכבר לא יכולתי יותר, וזה נראה כלפיי חוץ. אנשים התרחקו.
לא הייתי נכנסת לשיעורים, לא ניגשתי לאף בגרות, היו לי מעל 150 חיסורים... לא עשיתי אף מבחן. כלום. לא אכפת לי מהחיים שלי. רציתי רק להעביר את החיים האלה עם כמה שפחות סבל ובשקט. שקט. תעזבו אותי בשקט! אלה החיים שלי! זכותי לדפוק לעצמי אותם, זאת בעיה שלי! בבקשה, תעזבו אותי... לא, בבקשה... תעזרו לי! איך מבקשים עזרה??? בבקשה תגידו לי איך מבקשים עזרה!
אז איפה הייתי? בזאתי שכן הייתה שם. לא אפרט איך הכרתי אותה, אבל רק אגיד שהיא מבוגרת ממני בדיי הרבה. אני מתכוונת לומר שיש לה 2 ילדים, בעל, ושהיא בערך בגיל 45 או אפילו 50. אני לא יודעת בדיוק.
בכל אופן, היא תמיד הייתה שם. היא דיברה איתי, אף פעם לא שפטה אותי... תמיד הקשיבה. גם כשזה היה שיחות של שעות, גם אם זה נמשך עד 3 לפנות בוקר. היא הייתה שם... ואני מודה לה על זה כל כך. היא הצילה לי את החיים.
היו לילות קיצוניים, שהייתי כותבת לה, "אני לא רוצה לחיות יותר... נשברתי. פגעתי בעצמי... בבקשה תעזרי לי, אני לא רוצה לחיות יותר... אין טעם לחיים האלה".
היא אמרה לי "את בדיכאון, ואת חייבת לבקש עזרה. את לא משאירה לי ברירה".
ואני הייתי מתכננת בפניה, בבקשה! אל תספרי לאף אחד! אל תספרי להורים שלי שאני פוגעת בעצמי! אל תספרי להם כלום, בבקשה!
הייתי משכנעת אותה שאני בסדר, שאני לא עומדת לעשות לעצמי כלום... אפילו שרק רציתי לזרוק את עצמי מאיזה גג או לתלות את עצמי.
אז היה לילה אחד... שהגעתי לקצה. הרגשתי שזה או התאבדות או ממש ללכת ולבקש עזרה. שאלתי אותה מה היא חושבת על מכתב, היא אמרה לי שזה מעולה ושרק אראה לה אותו קודם, כדי שלא ייראה כמו מכתב התאבדות.
כתבתי במכתב הכל, חוץ כמובן מהפגיעה העצמית. כתבתי שאני רוצה למות. שאני לא רואה טעם בחיים, שאני כאן בלי מטרה.
שאם אני כבר כאן, אז שייתנו לי להעביר את החיים מהר ובשקט, עם כמה שפחות סבל. שלא יכריחו אותי ללמוד... שלא יהיה לי אף סבל...
לא רציתי בכלל לצאת מהבית, מבחינתי רק לשכב על המיטה כל היום ולחכות למוות. באותם ימים זאת נראתה כמו אופציה מצויינת.
כתבתי להם שבלילות הכי קשה, כי בלילות הבדידות באה לבקר. היא ממלאת את החדר ולא משאירה מקום לשמחה.
כתבתי להם שבלילה יותר אמיתי. כולם מורידים את המסיכות שלהם, והאיפור השחור שכולנו עוטים על עצמנו במשך היום נמרח עם הדמעות השחורות של הלילה.
מדהים איך בסוף כל לילה מגיע הבוקר, ואין לך ברירה אלא ללבוש שוב את המסיכה שלך.
בכל מקרה, עוד הרבה דברים כתבתי להם במכתב הזה. אמא שלי קראה את זה בבוקר ובכתה. גם אבא שלי קרא. תוך שבוע הייתי אצל הפסיכיאטר שנחשב להכי טוב ויקר בארץ, שמנהל את המחלקה לבריאות הנפש בבית החולים "שניידר".
הם הראו לו את המכתב והוא נראה מבוהל, הוא אמר שזה מקרה קיצוני, ואני חשבתי לעצמי שבתור פסיכיאטר הוא לא צריך להראות את זה.
הלכתי לאבחון פסיכיאטרי ואובחנתי כחולה בדיכאון קליני. לא הסכמתי לטיפול פסיכולוגי כי לא הייתי מסוגלת לדבר על זה... לכתוב זה משהו אחד ולדבר זה משהו אחר.
לא הייתי מוכנה להראות חולשה, שחש וחלילה אני אתחיל לבכות לפני הפיסיכולוגית. בכל מקרה, התחלתי טיפול תרופתי. לאט לאט המצב התחיל להשתפר.
החלפתי פסיכיאטרית והיא העלתה את המינון כמובן, והמצב השתפר עוד יותר. ואתם יודעים מה? סופסוף אני יכולה להסתובב בעולם הזה בלי מחשבות אובדניות תמידיות.
בלי מועקה תמידית. אני יכולה לחשוב גם קצת על דברים אחרים. לפעמים יש לי רגעים שאני יכולה לנשום ולחייך. התחלתי טיפול פסיכולוגי אחרי כמה חודשים של טיפול תרופתי, כשהרגשתי שאני כבר מוכנה לזה. לפעמים אני מסתכלת על העצים, על הפרחים, על כל הפירות שגודלים שטל הבוקר עוד לא לגמרי נעלם מהם... וחושבת לעצמי שכמעט לא הייתי כאן.
חושבת לעצמי שגם מקום יפה כמו זה, יכול בשניה אחת להפוך למקום טרגי של התאבדות. לא האמנתי שאני עדיין כאן, יושבת בטבע ונושמת את האוויר הצח ומסוגלת לחשוב גם על דברים אחרים חוץ מהמוות.
בנתיים נכנסתי לכל השיעורים בבית הספר וגם אפילו השתדלתי להכין שיעורים. אני מקווה אולי לעשות אפילו את הבגרויות, אפילו שכל מערכת החינוך היא בכלל נגד העקרונות שלי, אבל זה לא קשור עכשיו, כי בכל מקרה בחיים לא עושים תמיד מה שרוצים.
המצב לא מושלם, יש רגעים של דאון, שעוד פעם מגיעות לי מחשבות כאלה, אבל אני מרגישה הרבה פחות לבד והרבה פחות עצב.
ואם להגיד את האמת, אחרי כמה חודשים בלי פגיעה עצמית, לפני כמה ימים נשברתי. אוקיי, נכנסתי לשד. אבל להגיד לכם עוד משהו? אמא שלי גילתה את זה.
כן, שמעתם נכון. על הפגיעה העצמית שלי, לא על הפעם האחרונה. באופן כללי היא ראתה את זה ונבהלה נורא, התחילה לשאול שאלות. אמרתי לה שאני לא רוצה לדבר על זה אבל שזה היה מזמן ושאני כבר לא עושה את זה. בכל מקרה, צלקות עדיין יש לי. באמת האמנתי שאני לא אעשה את זה יותר, אבל נשברתי.
לכולם יש שבירות בחיים, אני מקווה שזאת הייתה הפעם האחרונה. אני מקווה שאני בדרך למעלה, שאני אפול בדרך לפסגה כמה שפחות.
ושגם אם אני אפול, יהיה שם מי שיעזור לי. אני מקווה שאני לא לבד יותר, כי כמו שכבר אמרתי, להשאר לבד זה הפחד הכי גדול שלי.

תודה ענקית לכל מי שקרא את הפריקה הזאת, אני הכי מעריכה את זה בעולם.