מרגישה שאין טעם לחיות עוד עוד הרבה שנים. עדיף לסיים עם זה וזהו?

היי.
זו לא הודעה אובדנית כי לא משנה מה יהיה במילא לא יהיה לי את האומץ. זה דווקא מה שקצת מקשה עליי לפעמים.
אני פשוט לא רואה סיבה לחיות לאורך זמן.
מרגיש לי שמיציתי. שלא ממש בא לי לחיות יותר מדי.
זו לא הרגשה ספציפית לעכשיו, לא איום. אני פשוט מרגישה שבלי בסיס טוב לחיים פשוט אין טעם. אני מי שיוצרת לעצמי את המציאות, ולצערי אין מציאות טובה. ממש לא עכשיו, וגם לא באופק.
גדלתי בבית מתעלל.
זה לא משהו שהרווחה מודעת אליו בכלל, כי אלימות פיזית לא הייתה יותר מדי ועכשיו גם כבר אין בכלל, אבל מבחינה נפשית אני מגדירה את זה כהתעללות.
כדי להשתיק אותי אמא שלי נקטה בכל מני אמצעים פסיכולוגיים (שיכנעה אותי בהדגמות איך מרביצים כל יום בחגורה לכל הילדים בעולם, חוץ ממני) כדי לגרום לי לחשוב שאני חיה עם המשפחה הכי נפלאה שיש.
הקללות, האיומים, ה"את לא טובה בכלום" "את שמנה" "את מגעילה" אם לא היית תינוקת יפה כשנולדת הייתי מעיפה אותך מהחלון" "נולדת בטעות" "הלואי שהיית מתה" (טוב את זה היא אמרה רק פעם אחת אבל זה נכנס די עמוק) "אני שונאת אותך יותר מכל אחד אחר". ומצד שני מתן מחמאות לפעמים, מה שיצר אצלי בלבול מטורף וקריעה פנימית.
כל הדברים האלה גרמו לי לגדול עם אישיות מאוד מעורערת, חסרת עמוד שדרה, פחדנית מהצל של עצמי, ועוד.
האישיות שלי בעייתית. קשה לי להתנהל בהרבה דברים. אני מצד אחד חולמת על היום בו אעזוב את הבית ואתחיל חיים חדשים, אבל לאחרונה הבנתי שכל חיים שלא אצור לעצמי, אני כנראה אמשיך להתייסר מעצמי, ומהמציאות שיצרתי לעצמי.
ניסיתי השנה לקחת תפקיד ניהולי כזה בפרוייקט של ביהס, שמצריך אסרטיביות ועמוד שדרה. זה תפקיד שמאוד רציתי, ותוך כדי עבודה אני מבינה פשוט שבכל דרך שבה אבחר, יהיה לי קשה מדי.
אני לא אצליח לקיים מערכת יחסים תקינה (מעולם לא היה לי חבר או אפילו משהו שקרוב לזה. אין אף אדם ספציפי שאפילו רציתי להיות איתו במערכת יחסים), אני לא מצליחה לשמור על קשר עם חברים שלא באותה מסגרת איתי, וכל הנאה בחיים שלי מסתכמת בכמה רגעי חסד שפשוט לא שווים את הקושי.
אני לא יכולה בכלל להתנהל מול אנשים שאפילו טיפה עויינים כלפיי, ולא מצליחה לעשות כלום בלי לחשוש ממה יגידו ומה יחשבו, אם יגלגלו עיניים או לא.
אני גם לא חושבת שאצליח לעזוב את הבית כי עם כמה שזה נשמע סותר, אני נמצאת במין תלות גדולה מאוד בהורים שלי, כמה שהם עושים לי רע.
אני מרגישה אשמה אפילו אם אני חוזרת קצת מאוחר יותר הביתה בלי ממש סיבה. אני מפחדת. ואין לי כוח יותר להתמודדות מול העולם.
מרגיש לי כאילו כולם מסביבי מצליחים להתנהל כי יש להם בסיס נפשי חזק מספיק, אותי אפשר לשבור בגלגול עיניים.
אני לא רואה עתיד. אני לא רואה סיבה לחיות מעבר לעוד כמה שנים אם אני פשוט לא מסוגלת לעשות מה שאני רוצה.
אני לא אוכל לעבוד בעבודה משמעותית מספיק בשבילי, כי היא תדרוש ממני תכונות שפשוט אין לי.
אני לא יכולה להוביל ולהשפיע על החברה כמו שאני רוצה, כי זה דורש עמוד שדרה שאין לי.
אני חיה מדיכאון לדיכאון, מדמיינת לעצמי עולם אחר שלצערי לא יכול להתממש בעולם הזה. אני קרועה בין כל כך הרבה עולמות.
אולי פשוט עדיף לסיים עם זה עכשיו?
(שוב, אני לא הולכת לפגוע בעצמי כי אין לי אומץ, וגם כי אני מפחדת. אני רוצה שיקרה משהו מבחוץ)