שלום לכולם, תודה שנכנסתם,
אני ילדה מאוד מופנמת, רגישה ונחבאת אל הכלים. אני לומדת בכיתה ו', שנה אחרונה ביסודי. עברתי השנה לבית ספר אחר בשכונה שלי כי הציקו לי מאוד בבית הספר הקודם. פה אף אחד לא אוהב אותי ורוצה להיות חבר שלי כי כל התלמידים בבית הספר הקודם סיפרו להם שהייתי חנונית על ועזבתי רק בגלל שאף אחד לא סבל אותי.
אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים, במיוחד ספרי היסטוריה וספרים שהעלילה בהם מתרחשת שנים רבות קודם לכן. אני מרגישה בתוך הספר, והדמויות בספר הן החברות שלי, שממלאות את שעות הבדידות הארוכות לאחר בית הספר.
אני מנסה ליצור קשרים, שנפרמים עוד לפני שהתקיימו. אני מרגישה שהעולם החברתי ואני הם כמו שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו.
אני בן אדם מאוד חברותי, שלא תבינו לא נכון, פשוט כל הילדים סביבי עסוקים כל היום באיזה פילטר לבחור לתמונה המושלמת בסנאפצ'אט ומה לעשות כדי שיהיו כמה שיותר עוקבים. ואני לא כזאת. אם היו לי פרטנרים, הייתי יוצאת לחיק הטבע ומטיילת. אבל בגלל שאני לבד, זה לא מתאפשר לי.
אני מאוד אוהבת את תום סוייר. את שמחת החיים שלו, היופי החיצוני והפנימי שלו ואת היצירתיות שבו.מה שאני רוצה להיות וחא מצליחה. אני צופה באינטרנט בפרקים מהסדרה המצוירת שלו, וקוראת כעת את הספר. בנוסף, אני מכורה לסדרת הספרים "האסופית", מאת לוסי מוד מונטגומרי, שנכתבה במאה ה19. אני גם רואה את הסדרה המצוירת שהופקה בהשראת הספרים.
כשאהיה גדולה ארצה להיות סופרת. עכשיו יש לי חברים דמיוניים.
אני גם שרה טוב לטעם המורים. מחר אני הולכת לשיר בטקס רבין, וכולם צוחקים עליי בגלל זה ואומרים לי שאני ביזיון.
הילדים מבית הספר הקודם ומבית הספר הנוכחי נמצאים בצופים, כך שלא אוכל ללכת לשם מבלי שיצחקו עליי.
מה לעשות??? האם אני חנונית על וילדותית שצריכה להפסיק לדמיין ולקרוא רק כדי לא להרגיש לבד???
תודה לעונים :)
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות