לא יודעת מאיפה להתחיל.
אחי בן 40, על הספקטרום האוטיסטי, אינו מאובחן ואינו מטופל. ההורים מכחישים (כל אחד בדרכו) ולא ניגשים לקבל עזרה (גם לפני שנים, כשסיכן את חיי אחיותו).
בנוסף, יש לו כמה מחלות כרוניות, כמו פצעים נוראיים וקשי ריפוי ברגל.
תיאור מפורט יותר -אין כמעט קשר עין, יש קושי בהבנת קודים חברתיים, אין הבעת אמפתיה, בעיה עם מוטוריקה עדינה, אפס כישורים חברתיים, רוטינות קבועות ותסכול שכנראה הוביל לאוסידי ממש ממש קשה הכולל טקסים אינסופיים והגבלות אינסופיות לפני כל צעד, רחצת ידיים עד זוב דם, אך מצד שני לא מתקלח. מעולם גם לא ראיתי אותו מתיחס לגופו בצורה "אנושית"...(אולי זה נשמע מתנשא או אטום למי שלא מבין אותי, אך זה מצליח להטריף אותי...) - למשל, מעולם לא ראיתי אותו יושב בתנוחה נוחה, נשען "כמו שצריך", מגרד איפשהו כשמגרד לו (והרי לכל אדם מגרד איפשהו מתישהו, לא ?), מתמתח ועוד שלל פעולות שנראה כאילו הוא נמנע מהן בעקבות הטקסים שלו. זה גורם לי למחשבות אובססיביות סביבו. לא רק ההתנהלות הביזארית והמחלות שהוא כבר חטלה בהן, אלא גם מחלות שעוד יגיעו אליו והעובדה שלא יטופלו כמו שצריך (גם בגלל ההורים כאמור....אך זה סיפור ארוך מכדי להכנס אליו כאן) וגםבגלל כל תנועה שהוא נמנע ממנה רק בגלל הטקסים שלו. אני יכולה לשבת שבועות שלמים וממש להתעלל בעצמי על כך שהוא לא מגרד את הפנים אם הן מגרדות לו או חא מעביר ידיים בראש כשבא לו. אני יכולה לשקוע לדכאון הכי קשה שיש כי הוא פשוט מתנהל באופן שמגיל קטן מטריף את דעתי (יש היסטוריה של טראומות ילדות בגללו ואולי זו אחת הסיבות לכך שאיני מסוגלת להפסיק לחשוב עליו).
הלופ המחשבתי הזה רודף אותי עשרות שנים ואני לא מרשה לעצמי להנות רק בגלל שהוא סובל. אפילו רק בגלל שהוא קיים.
ניסיתי כל טיפול אפשרי....
רציתי לשתף, כי אולי במקרה למישהו יהיה רעיון או עצה.
מרגישה ממש חולה.
הצילו.
נ.ב -
מה יהיה אחרי שהוריי לא יהיו ?
מה אני ואחותי נוכל לעשות ?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות