רוצה שקט, ואין רעש באמת ובפנים משתגעת ולא זוכה לדבר על זה וכותבת אבל גם זה לא באמת עוזר

אני מיכל,ספיר,ליאה מה שבאה לכם זה לא באמת משנה הראה אני ממלא מבחינתי רק אות מסביב לראש שלי כמו הילה מקוללת שאחרים לא יכולים לראות בעיניים שלהם.
אני מילים שלא נאמרות בקול,מבולגנות,עמוסות ובעיקר אין איש שמכיל אותם איכשהו,
אני סוד מגודל כי זה התחיל בקטן כילדה וזה התגבר ונהיה עכשיו כשאני בוגרת.
אמורה להיות אישה כבר מזמן ואני כזאת מאז שהייתי ילדה אבל אני מרגישה ריקה,
מכווצת לכדור שלג שנהיה בצורתו הבלתי נסבלת,שכמעט ואפשר להגיע למוות טוטאלי.
הם יכולים לשאול, אנשים שרוצים להכיר וכאלה אחרים לא ינסו אפילו להתקרב אליי,
אני חשדנית,בלשית פוטנציאל אבל מרוב ספק ובצל הפחד אי אפשר ליצור איזון בכלל.
התחלתי תהליך ברעש וצלצולים באוזניים,זרקתי מילים שלא ידעתי שהם חרב בתוכי,
הסתכלתי בעיניים ורציתי להתמסר לחלוטין אבל עפתי חזרה לאחור,והסתגרתי שוב.
בחיפוש אחר האמת נכנסתי למצב של קיפאון הרבה יותר גרוע מהשלב של להדחיק,
כי ראיתי הכל כמו שצריך אבל לא יכולתי להגיד,קיוויתי להמשיך כאילו אין דבר עצום.
וזה גדל עם השנים בתוכי עד כדי שיצר צורת מוות או סימן איקס גדול "את לא שייכת",
הרגשה שלא רצויה,מוזרה,שונה כאילו הכי אותנטית כשמסביב כולם בתחפושת.
קראו לי מאחורי הגב סנובית לא ניסו לדבר איתי אנושי,שללו קרבה איתי הזרים,
הייתי מסתגרת בחדר ולא ידעו על קיומי,להורים היה נמאס עד ששוב קמתי בצער.
העזתי להכניס גברים לחיים שלי,העזתי לגעת בהם לנסות אולי הנועד יבוא פתאום,
פגעתי,ברחתי,לא דיברתי,לא הסברתי,פחדתי,נטשתי,דחפתי אותי עוד יותר לתהום.
עכשיו יש אחד ספציפי שחדר לי לדלת מבלי שאפילו יכל לראות לא הצלחתי להוכיח לו,
הוא הרגיש קימוט ברגש שלו הוא שלא רצה להרגיש דבר אבל זה היה עם גבול ותנאי.
רציתי שיישאר אני עדיין משאירה אותו על "המתן" והוא שם מרצונו החופשי והוא לא,
הוא בא,הוא הולך,מידי פעם חוזר אבל הוא מבולבל יותר מכל בן אדם אחר שהכיר.
והוא אומר "זה עבר,תשחררי" ואחרים אומרים "מה יש לך תשתחררי" מנסים לפענח,
אני לא רוצה שום מחקר עלי,שום הבחנה,שום מבט אם זה לא מישהו נבחר ויקר.
והם לא מבינים שאין בזה טעם,ואני כבר איבדתי את האמונה שמשהו יכול להשתנות,
כי כלום לא השתנה גם אחרי שנים,אותו כאב פיזי שלא ניתן לזהות מבחינה רפואית.
"בחורה קשה את" ואני לא יכולה אפילו לדבר כי המילים לא יוצאות ואין כוח גם לנסות,
יש כאלה "משחקת אותה" אף אחד לא ניסה באמת ללכת במקומי בנעליים שלי לרגע.
ואצלי בשום מצב שאני יבקש אפילו בתור מחשבה,זה רק מסתבך יותר מהרצון ולצפות,
ורציתי לרצות,ורציתי לקשט,ורציתי שהוא יכסה אותי,אבל איבדנו בדרך את הקשר.
ואתמול
ראיתי ולא יכולתי לדבר ידעתי שזה עבר למקום אחר זה לא נגע פיזית אבל זה שיגע
זה ריסק זה גרם לחור עוד יותר וכעסתי בלי הסבר ושנאתי הכי הרבה את כולם בעצם
ולא סבלתי את זה שרציתי לחזור לחבר השומר סוד שלי שזמן מוגבל היה הכי קרוב
ולא הצלחתי לכתוב וכתבתי וניסיתי להתקשר אבל לא זזתי הגוף נשאר קפוא רחוק
אולי מחר אני לא ישנא שוב,לא יהיה בכי כעס כמו עכשיו שהכול טעון ועמוס מאוד
אז
שמישהו ישלח לי עצור מספיק ברור למחשבות האלה שנהפכות לרעל בכל הגוף
שמישהו ישלח לי שמיים כי שלי התפרקו מזמן על הראש שלי באכזריות והכל ריק
שמישהו ישלח לי תרופה כנגד הדבר הזה אם הייתי יכולה לא הייתי כותבת עכשיו
שמישהו ישלח לי קסם לעשות שזה יהיה בהיר,נעים,תמונה ברורה ויפה בסוף איכשהו
שמישהו ישלח לי ידיים שאני מפחדת לגעת,שאני מסלקת ממני בכל מצב נתון
שמישהו בטח תרצו להגיד ישלח לי פסיקים והסבר מפורט מה קורה אצלי בלב
שמישהו ישלח לי שקט מופתי מיום ילדותי ועד יום מותי ושינוי חיי מבפנים אוטומטית
המציאות
לא רצויה במקום כל כך סוגר וחונק רק רוצה להיות אמתית עם עצמי ולא משהו אחר
נושמת אולי,בים שחור צפה אולי,מדברת ושותקת לא מעט זמן אף פעם לא מתי שצריך
מה שנחוץ,איך צריך להיות,איך מתנהגים כשאת בתרדמת ובעיקר מה עושים עם זה.
תודה למי שקרא ומתנצלת אם זה הפריע לו בעיניים,שיחסוך תגובה אם היא פוגענית.