היי,
שמי עדן, סטודנטית לתואר ראשון B.ED בהיסטוריה (תואר+תעודת הוראה)
כל החטיבה והתיכון חלמתי על להגיע לתואר ראשון. היה לי מן חלום כזה של לעשות את הדברים כמה שיותר מהר ולהיות "הראשונה".
אז עשיתי פסיכומטרי 3 פעמים... עשיתי בגרויות בציונים גבוהים... עשיתי שנת שירות לאומי...
הבעיה היא שאני מרגישה עדיין בתיכון, למרות שאני ממש לא שם.
כשעשיתי פסיכומטרי הפעם הראשונה היתה בקורס תיכונים והפעמיים הנוספות היו לבד. יש לי משמעת עצמית ונהנתי ללמוד לבד.
כשעשיתי בגרויות פשוט נורא לא היה לי חשק לזה, אבל איכשהו הייתי לומדת יום לפני מבחן ומצליחה.
בשירות לאומי לא היתה לי משמעת עצמית בכל מה שנוגע ללהגיע בזמן, אבל היה לי חשוב להשקיע בנוער שאיתו עבדתי ומצאתי את עצמי נקרעת מסביב לשעון, עם תחושת סיפוק אדירה.
הגעתי לתואר והרגשתי שאני בבית. אני לומדת חומר שאני אוהבת ואני נהנת. היסטוריה זה משהו שבחרתי בלית ברירה. הייתי חייבת תעודת הוראה במשהו ובהתחלה רציתי מתמטיקה ואז גיליתי כמה שזה קשה ולקחתי היסטוריה. שתבינו - החלום שלי זה חינוך, פשוט מסתבר שכשלומדים מתמטיקה אז זה ממש לעשות תואר במתמטיקה וכנ"ל לגבי היסטוריה.
אני מגיעה לתקופת המבחנים וכל החשק שלי יורד. לא בא לי ללמוד, לא בא לי להשקיע. במה שקשור לחינוך אני כן משקיעה, אבל ההיסטוריה פשוט מרגיש לי לא קשור.
אני לא יודעת אם להתחיל לסחוב ככה 4 שנים, או לקחת שנה הבאה הפסקה.
מההתחלה רציתי לקחת את השנה הנוכחית כהפסקה, אבל ההורים לחצו שאלך ללמוד.
בנוסף, אם אקח הפסקה, אני לא באמת יודעת איפה אעבוד ואם בכלל אעבוד. אני צריכה להתחיל טיפול אצל פסיכולוגית ולאחריו יהיה לי יותר קל לעבוד. מה שכן, הטיפול עצמו עולה הרבה כסף - ומכאן הפרדוקס.
בקיצור, אודה מאוד לכל עזרה. תודה רבה (:
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות