האם יש סיכוי לאדם עם עבר די "מסובך" שמעולם לא היה בזוגיות למצוא אחת כזו?

היי כולם ותודה שנכנסתם לשאלה שלי.

אני לא רוצה לבכות עד כמה חיי היו מסובכים ולא רוצה לחפור על זה יותר מדי. פשוט אני רוצה לשמוע את דעתכם ואפילו לקבל טיפים בנושא.

כמו שנאמר מקודם אפשר לומר שרוב החיים שלי לא היו החיים המושלמים. איומים ונוראיים לא אבל הם תמיד היו די מסובכים ואפשר לקחת חלקים מהם ולהכניס אותם ככה בשלמותם אל אחת מהטלנובלות בויוה שסבתא שלי מאוד אוהבת.

השנים הראשונות שלי היו סבבה לגמרי. אני לא זוכר הרבה מהן אבל מה שכן זוכר זה שהייתי ילד קטן ומאושר. בערך בכיתה ב' הכול התנפץ כאשר עברתי לשכונה די חדשה במרכז הארץ (לא כזה קריטי כי גם איפה שגרמתי מקודם היה במרכז) והשכונה הזאת היא מלאה באנשים עשירים וסנובים. בגלל היותי מאוד ביישן אז לא הלך לי כל כך טוב ביצירת חברים חדשים ורוב הזמן הייתי המתמודד שמנסה להתקבל על ידי החברה אבל לא הצליח לו. השנים הבאות ביסודי חלפו והפכו לאיומות יותר ויותר כאשר התחלתי לספוג על בשרי בריונות חמורה. המורים העלימו עין ואילו ההורים שלי התעסקו יותר בלריב אחד עם השנייה מאשר לשים לב שהבן היחיד שלהם סובל. זו הייתה תקופה איומה שבמהלכה עשיתי דברים שכרוכים בפגיעה עצמית. בחטיבת הביניים המצב התחיל ברגל שמאל. אתם מבינים, כל ה"חוויות" שלי מהיסודי הפכו את הביישנות שלי אל חרדה חברתית. לא ידעתי איך אני אמור להתנהג בדיוק בחברה וכך יצא מצב שהפכתי למאוד מביך חברתית והנסיונות שלי לייצר חברים חדשים פשוט נעלמו. הבנתי שפשוט עליי לסתום את הפה ולא לדבר כדי לא להביך את עצמי יותר. זה יצר לי שם של סנוב ושנאו אותי עוד יותר. לאחר מכן המצב התייצב יותר והפכי ליותר הנייטרלי הזה. אף אחד לא חבר שלו ולאף אחד אין בעיה איתו. המצב היה ככה גם בתיכון רק שהפאן החברתי היה יותר טוב.

וגם בבית לא היה הכי טוב. כאשר הזוגיות בין הוריי מתה אבא שלי נהג להוציא את העצבים עליי. הוא לא היכה ולא היה אלים אבל כן הפחיד לי את הנשמה והוא ניצל את הפחד שלי ממנו לטובתו האישית. הורי התגרשו כשהייתי בן 14 ועברתי לגור עם אימי. המרחק מאבא שלי גרם לי לצבור יותר ביטחון עצמי

אבל עדיין תמיד הרגשתי את הפחד הזה מהחברה, את הפחד הזה שאני רואה מישהו שאני מכיר בציבור ושאני צריך להתייחס אליו או לומר לו שלום. את הפחד הזה של להרים את הטלפון כאשר איני יודע מי מתקשר. את הפחד הזה לבדוק מי מצלצל באינרקום. ידעתי שמשהו בי דפוק מאוד ומוזר. לכן סוג של הייתי מבודד מאנשים כי פחדתי להפגע. פחדתי שאנשים לא יאהבו אותי וישפטו אותי.

אחרי שקיבלתי פתור משירות צבאי עקב אפילפסיה, החלטתי להתנדב לצה"ל (ליתר דיוק הורי כפו עליי). היה לי קשה עם זה והיו לי פחדים אבל זו הייתה ההחלטה הטובה ביותר בחיי. בצבא הכרתי חברים טובים בפעם הראשונה בחיי. היו לי מפקדים מדהימים והתפקיד שלי היה סבבה לגמרי ואפילו בגלל שהייתי כל כך טוב קיבלתי תעודת חייל מצטיין ממפקד הבסיס. השנה וחצי שהייתי בצה"ל הייתה התקופה הטובה ביותר בחיים שלי. סוף סוף הבנתי איך זה להיות אדם מאושר, סוף סוף הבנתי איך זה להיות בן 20/21. סוף סוף הרגשתי שאני באמת חי. הייתי מאושר כמו שלא הייתי אף פעם. ואפילו הבנתי שאני אדם עם חוש הומור טוב ובמהרה תפסתי את התפקיד של "הבחור השנון" ותמיד הצלחתי להעלות חיוך על פניהם של חבריי.

מהצבא השתחררתי אבל עדיין משהו אצלי לא מאה אחוז התרפא. עדיין לפעמים אני חושב באופן אובססיבי על התקופה הרעה יותר בחיים שלי (שהתקופה הזו למעשה מהווה את הרוב) ועדיין יש לי זעם, שנאה ורצון לנקמה בכל האנשים שעשו לי רע בחיים. עדיין יש בי קצת חרדה חברתית ועדיין איני מרגיש אדם עם ביטחון עצמי שיכול לעמוד על שלו מול אנשים אחרים. ועדיין אני מרגיש את הצורך להסביר את עצמי כל דבר ועדיין יש לי את הרצון שאנשים פשוט לא ישימו לב שאני נמצא. שיתעלמו ממני לגמרי. אבל אני מרגיש שאני מצליח להתמודד עם הכול ואני אופטימי ומקווה להחלים לגמריי ולהיות אדם נורמלי.

מיותר לציין שבזוגיות מעולם לא הייתי ולכן אני עדיין בתול ומעולם לא התנשקתי.

האם לאדם כמוני, אחד שיש לו עבר די מסובך, ואחד שעדיין מתמודד עם הפצעים הפתוחים, האם לאדם כמוני יש את הסיכוי למצוא זוגיות ואהבה?

הרי אנשים יותר מעדיפים להיות בזוגיות עם אנשים יותר קלילים שהחיים שלהם לא היו נראים כמו סדרת דרמה בויוה. וכשאני חושב על זה, אז התקווה למציאת בחור שיאהב אותי כמו שאני פשוט קלושה. למה שמישהו ירצה להיות בזוגיות עם אדם שיש לו הרבה פלאשבקים של התקופה הרעה ביותר בחיים שלו? למה שמישהו ירצה להיות בזוגיות עם אדם שיש לו עוד חרדה חברתית? יש בחורים כל כך מוכשרים, יפים, חכמים ואיכותיים שם בחוץ. למה שמישהו ירצה להתפשר עליי?

האם יש לי הזדמנות לאהבה?