זה מרגיש כמו השנה הגרועה בחיי ואני כבר לא יודע מה לעשות

היי, אני הולך לפרט פה מאד את סיפור החיים שלי, בהתחלה זה ישמע לכם טיפשי, אבל אתם תבינו תוך כדי:

אני אריק (שם בדוי) בן 14.5 (כיתה ט'). אני מה שנקרא ילד "מחונן", על פי שני מבחנים שעשיתי בכיתה ב' נקבע שאני כזה, וההורים שלי בניגוד לרצוני שלחו אותי לכיתת מחוננים. הסיבה העיקרית שהתנגדתי היא שהייתי ילד מקובל מאד, עם הרבה חברים בכיתתי הקודמת, ולא רציתי לעזוב אותם לכיתה חדשה. חוץ מזה, בתחילת כיתה ב', לאחר שכמה ילדים עזבו את הכיתה בסוף א', אני נשבעתי לעצמי משום מה שאני אסיים את היסודי עם הכיתה הנוכחית ולא אעזוב את הכיתה שלי. את רוב כיתה ג' אני ביליתי במחשבה על כך שאני רוצה לחזור לכיתה הקודמת שלי, ואני הסתובבתי רק עם שני חברים, יובל ואיתמר לצורך העיניין. עם יובל אני הייתי בגן, וההורים של איתמר ושלי היו חברים עוד לפני זה. בסוף השנה אני שיניתי את דעתי והחלטתי שאני אשאר, למרות שהעדפתי את הכיתה הקודמת. בכיתה ו', כנראה הייתה לי השנה הטובה בחיים שלי, אני הייתי סופר מקובל בתוך הכיתה, יצאתי עם חברים פעמיים בשבוע, התחלתי גם קצת להתחבר עם השכבה, אבל עזבתי את הצופים (שם הייתי בכיתות ד', ה' והמשפחה שלי הייתה מאד ידועה, הייתי שם ביחד עם כל החברים מהכיתה הקודמת שלי) לטובת הצופי ים (איפה שהכיתה הנוכחית שלי הייתה) ובכך אני סוג של ויתרתי על הכיתה הקודמת... בכיתה ז' קרה אירוע מכונן, סבא שלי (הוא היה בן 77) חלה בסרטן. כבערך חודש לפני שהוא נפטר (מאי) , כבר היה ברור שאת המחלה הוא לא ישרוד, אבל לא ידעו כמה זמן בדיוק זה ייקח. הבר מצווה שלי נערכה בתחילת אוגוסט, הוא נפטר חודשיים לפני כן... אני לקחתי את זה מאד מאד קשה, אפשר לומר שמאותו רגע החיים שלי רק הלכו והתחרבנו. אני עוצר רגע בשביל לדבר על המצב המשפחתי שלי: יש לי אבא, נולד באיטליה, עלה לארץ בגיל 9, אבא שלו (סבא שלי) חינך את אבא שלי מאד נוקשה, והוא ביחד עם שני אחיו התייחסו לאביהם כמו חיילים למפקד. לאבא שלי יש בעיות שליטה בעצבים כנראה, ויש לו תסביך כבוד כנראה (שייתכן שגם עבר אליי). אמא שלי, היא אמא סגנון פולנייה (היא לא פולנייה אבל), מאד דאגנית, מאד שמרנית. היא עבדה בעבר בחברת החשמל, עד שהתפטרה/פוטרה ומאז עבדה מדי פעם בכל מיני עבודות קטנות, אבל רוב הזמן הייתה "עקרת בית". מערכת היחסים הכי מורכבת היא עם אח שלי, הוא קטן ממני בשנה וחצי בלבד, ואת רוב הילדות שלנו בילינו בלריב אחד עם השני ולהציק לבייביסטרים שלנו (בתקופה שאמא שלי עבדה). כשאני אומר ריבים אני מתכוון להרבה מעל הנורמה, לא חושב שעבר יום אחד מבלי שרבנו לפחות פעם אחת, וזה לא היה ויכוחים או צעקות, זה היה מכות של ממש. בין כל אלה, אם היה איש אחד שאהבתי באמת בעולם הזה הוא סבא שלי (חשבתי את זה מאז ומעולם), היה בינינו קשר באמת מיוחד, וגם הוא לא היסס לומר לי שאני הנכד האהוב עליו. בכל התקופה שהוא חלה הייתי כולי תקווה שהוא יוכל להיות בבר מצווה שלי, או לפחות שאני אוכל לבקר אותו אחרי הבר מצווה. חשוב לציין שבגלל שעשיתי את זה לפני המנהג האיטלקי, הייתי צריך לעשות משהו פי 5 (מבלי להגזים) ממה שהנער הממוצע עושה. בכל אופן, הציונים שלי אף פעם לא היו הכי טובים בכיתה, אבל הם עדיין היו משהו שרוב הילדים היו חולמים עליו. ואז הגיעה כיתה ח', מבחינת צופי ים, אני הייתי חלש מאד בכל הקטע של הימאות ביחס לחברה שם, אך אני בכל זאת נשארתי והתמדתי. דברים אחרים שהייתי עושה מחוץ לבית ספר הם גלישה (במהלך ז' מאד התמדתי, ובמהלך ח' זה הלך ודהך), גיטרה בס (מכיתה ד' בגיטרה קלאסית עד כיתה ו', מכיתה ז' בס), ולקראת סוף השנה הצארפתי לקרב מגע. לקראת סוף השנה הציונים קצת נגרעו, כולל נכשל אחד, אבל ממש בסוף אני תפסתי את עצמי בידיים והשגתי תעודת הצטיינות (ממוצע מעל 90). בסוף השנה, לאחר היומולדת שלי, אני ביקשתי מההורים גלשן. הם לא הסכימו בטענה ראשונה שבגלל שלקראת סוף השנה אני ביטלתי את החוג (בגלל שהגעתי עד לשלב המקסימום אליו אפשר להגיע מבלי גלשן מקצועי, וגם בגלל שהשעות לא היו נוחות לי) ובטענה שנייה שזה מסוכן לגלוש לבד. אז ביקשתי אופניים חשמליים, פסלו בגלל הגיל (אף על פי שבפועל אף אחד לא שם על זה), ככה הצעתח עוד כמה רעיונות שאת כולם הם פסלו, עד שבסוף ויתרתי. חוץ מהגלישה אני פרשתי גם מהקרב מגע (בגלל שהגעתי למסקנה שבגילי זה מאוחר מדי להתחיל דבר כזה). לקראת סוף השנה טסנו לחופשה (אנחנו עושים את זה כל שנה בערך) ביוון, באי יחסית קטן. אני יכול רק להגיד שהחופשה הזאת הייתה סיוט, שבועיים של אינספור ויכוחים ואפילו קצת אלימות, הסיבה: המשפחה במשבר עמוק. ואז, החלה השנה הגרועה בחיי. השנה הזאת התחילה בכך שהחלטתי להצטרף למכון כושר (רק לפרוטוקול: מבנה הגוף שלי הוא ממוצע עד אתלטי). לאחר פעם אחת שהגעתי עם נעליים לא מתאימות, פעם אחת שאיחרתי ב5 דק' ופעם אחת שהתבלבלתי בין 5 וחצי ל6 וחצי, בסוף הצלחתי להגיע ולהתחיל להתאמן. לאחר חודש בערך שהתאמנתי לסירוגין, סוף סוף התחתלתי להתאמן עם מאמן, התוכנית הייתה להיות פעם בשבוע איתו ובפעם בשבוע לבד, אבל לאחר 8 פגישות בלבד אבא שלי החליט לקצץ אותו. במקביל אבא שלי החליט לקצץ גם את המורה לבס שלי (היה קצת סיבוך, בגלל שהוא היה גר רחוק וההורים שלי לרוב הסיעו אותי אליו). אז נותרתי עם הצופי ים, בהם למרות הכל אני ממשיך. חוץ מזה בבית הספר, רוב המורים התחלפו, וכל תלמידי הכיתה יסכימו שהמורים השנה פשוט רעים ומרושעים. בכל אופן בתחילת השנה אמרו לנו שנתחלק במתמטיקה למואץ 1 ומואץ 2 (ככה זה בכיתת מחוננים). מתמטיקה, המקצוע בו בשנה שעבר הייתי הכי פחות טוב, קפצתי על ההזדמנות והלכתי למואץ 2. מתוך כיתה שלמה אני נמצא שם רק עם עוד ילדה אחת. עוד ממאורעות השנה: גיליתי עד כמה המקצוע פיזיקה קשה, וזה כלל 0 בבוחן אחד. וגם ריב ענק ביני לבין המורה להיסטוריה, שלא ברור למה סימנה אותי בלשון המעטה. בין לבין המורה לעברית וספרות (והוא אחד המורים היותר בסדר שלי) קרא לזה שדיברתי בשיעור "מעשה של לא בני אדם". שילוב כל זה גרם לתדמית שלי כילד "מבולבל" או פשוט "טיפש" וגם בונוס של "גרוע בספורט". אני אסביר: שילוב של ציונים לא מרשימים עם "הקבצה ב" (זה חומר יותר מתקדם בהרבה משל הקבצה א רגיל) ועם זה שאני לא מהטובים ביותר בצופי ים גורם לזה. ואז זה גם משליך על עוד דברים שיש מקשרים לכך. חוץ מזה, אני לא אשחק אותה פה את הקטע של ה"תמיד בחרו אותי אחרון בשיעורי ספורט" אבל הרבה מאד פעמים זה היה נכון. פעם היה אפשר להתווכח על אין שאני מוסר, זורק או בועט, ואם זה באמת מתחת לרמה של הכיתה, אבל היום אני פשוט רואה את עצמי מחטיא זריקה וכולם צוחקים, ומישהו אחר מחטיא, וכולם אומרים לא "לא נורא היה טוב". חוץ מזה כשאתה בא למשחק ישר בידיעה שאנשים לא רוצים אותך בקבוצה שלהם, זה מתסכל ומוריד את הביטחון לרצפה. וכן רק בשבוע שעבר בחרו את הילד שכמעט בטוח אוטיסיט לפניי, והוא רוב המשחק רק דילג מסביב למגרש. ואם זה לא מספיק, אז לא, אני לא גרוע רק בספורט, בימאות ובלימודים, אני גם גרוע בנגינה. זה אמנם לא לגמרי מדוייק, אבל שנה שעברה, היה צריך נגנים להופיע בטקס כלשהו של השכבה שלי בצופי ים. היו שני שירים, את שניהם אני לא למדתי. את הראשון, אני התחלתי ללמוד יומיים לפני, ודווקא שלטתי בו, עד שאמרו לי שהעלו את הכל ב2.5 טון, ואין לי קאפו. והשני שיר של אריק קלפטון, שזה כבר מעיד על הסיבוך שבו, וגם נתנו לי את התווים של הגיטרה הרגילה. אז אמנם אף אחד לא יודע למה אני מסוגל באמת, אבל זה יספיק לאנשים בשביל להבין שאני גרוע בעוד משהו. ולא די בכך, כי רק אתמול שמעתי שמועות על כך שאני אפילו לא יודע מה זה אקורד A. אז אתם בטח חושבים לעצמכם, לפחות יש לו הרבה חברים, גם זה לא! האמת היא שלא הייתי אצל מישהו שהוא לא מהכיתה שלי בבית מאז כיתה ו', וגם מאלו שכן בכיתה, אני לא חבר של רובם המוחלט. אז אתם חושבים, לפחות אלו מעט חברים אבל חברי אמת. לא. חברים שיורדים עליך ומעליבים אותך בלי סוף, אלו החברים הטובים ביותר שלי. אה ושחכתי כן, עכשיו לא רק שאני ואחי רבים בכל יום כמעט, גם ההורים שלי רבים בכל יום. המשפחה שלנו נמצאת במשבר ענק ובדרך הבטוחה לגירושין.

אז תסבירו לי אתם, איזה טעם יש לאדם שלא טוב בכלום, מאוחר מדי בשבילו לנסות משהו חדש, איש לא אוהב אותו, והוא לא אוהב באמת אף אחד, להישאר בחיים? ותוסיפו לזה את העובדה שהחיים שלו רק הולכים ומידרדרים ואין לדעת עד לאיזה שפל יגיעו...