מרגישה לוזרית, איך להפסיק להרגיש ככה?

שמעתי שזה אתר טוב ורציתי לשתף בתסכול ובביטחון העצמי הירוד שאני חווה שנים. אני מזהירה שזה הולך להיות ארוך ...
רציתי אולי למצוא תקווה אחרונה שתציל אותי מלהיות קורבן לעצמי ולמחשבות השליליות שלי, בסביבה שאף אחד לא תומך בי, תקועה בבוץ של כשלונות, כאשר רובם באים ממקור לא ידוע של אינטרסים.
אני לא בן אדם דיכאוני בכלל. אני נערה, אם עדיין אפשר לקרוא לזה לבחורה בגילי, עם שמחת חיים, שאוהבת לטייל, שומעת בעיקר שירי פופ של שנות ה-80 ואוהבת פרחים, להתגנדר וגם קצת קיטשיות. אני נערה שנהנית מהדברים הפשוטים בחיים שנוטים להתעלם מהם, מצרצור הצרצרים בלילה, מנסיעה באוטובוס, משקיעת השמש ומהבריזה הקרה לאחר יום שרבי מגעיל.
אבל משום מה, נדמה לי תמיד שנידונתי לחיי של סבל ושל חוסר הערכה מהסביבה, יחד עם שום הזדמנות להצליח ולהתפתח.
מגיל 7 אני פשוט סובלת וסובלת בחיים שלי. אני לא מפסיקה להיכשל בכל מה שאני מנסה לעשות, הביטחון העצמי שלי שואף לאפס. כמות האנשים שבגדו בי, אלו שהיו חברים שלי, גרמה לי לאבד אמון באנשים. כבר הלך לי כל החשק לנסות עם ייסורי מצפון ומחשבות פסימיות שגם ככה אני אכשל ושאף אחד לא ירצה אותי כי זאת אני.
אני מרגישה שאני לא שווה כלום, חתיכת אפס שלא שמים לב אליה, ואם כן זה רק בגלל אינטרס חבוי. לא מקטע של צומי, אנשים טוענים שאני ממש יפה, אני סובלת מלא מהטרדות ברחוב מבחורים שמנסים להתחיל איתי. אני מרגישה שמתייחסים רק בגלל המראה שלי. אני מרגישה שבפנים אני לא שווה כלום, רק פרצוף יפה. לאף אחד לא אכפת מהאופי שלי וממי שאני.
אבא שלי הוא שתיין, והוא אמר לי פעם בגיל 16 משפט שעד היום לא יוצא לי מהראש : "את סתם מטומטמת ולא יצא ממך כלום, יש לך מזל שאת יפה, זה מה שגברים אוהבים."
ואימא שלי יקית כזאת שכל הזמן שואפת לשלמות. למדתי את זה ממנה, לשאוף לשלמות. אם אני עושה אפילו משהו קטן לא נכון, מילה אחת לא במקום, ישר מתחילים הנאומים במבטא גרמני : "אם את עושה משהו לפחות תעשי את זה כמו שצריך !", "איך את מצפה להצליח בחיים עם הגישה הזאת!" "איך את מצפה ללמוד כשאת לא מסוגלת לעשות דבר כלכך פשוט ..." בלה בלה בלה בלה ... עם כמה שהיא הבן האדם היחידי בחיים שלי שתומכת בי, גם לה יש את היציאות האלו שגורמות לי להיות בספק. ואם היא כמה שהיא תומכת בי, היא לא באמת מתאמצת לעשות בשבילי משהו. היא רק מעודדת, לפעמים ... רוב הזמן אני רק מפריעה לה בעבודה, ככה היא טוענת, עם התסכולים שלי.
אני סובלת כלכך מאבא שלי, מהביקורות שלו כלפיי ומשאיך הוא מתייחס לאימא שלי. לא אכפת לו בשיט מהמשפחה שלו. הוא עובד, חוזר הביתה, מעשן, זולל את כל המקרר וישן. אנחנו מוציאים מאות שקלים בשבוע על אוכל ! אבא שלי פשוט אוכל הכל כמו מכונת בליסה ללא מעצורים. לדוגמא, קנינו 300 גרם גבינה, זה אמור להספיק לפחות לשבוע וחצי לי, לאימא שלי ולאחותי. בבוקר, אני רואה שנשארה פרוסה אחת. אימא שלי לא מפסיקה לריב איתו על זה, והוא מקלל אותה, משפיל אותה, אומר לה מילים לא יפות ולפעמים היא פשוט בוכה בחדר. כואב לי עלייה. אני מרגישה שאני לא מסוגלת כבר לחיות איתם.
הוא בן אדם מוזנח, מדבר בגסות, לא מהסס לשקר וחושב שהוא יודע הכל. הוא במקור בחור אינטלגנטי, וראיתי תמונות בצעירותו : בחור בלונדיני נאה וחכם. ברור שאימא שלי התאהבה בו, הוא קרא את כל הקלאסיקות הגדולות בספרות, הוא לא מפסיק להטיף לי ולאחותי לקרוא ספרים וכמה זה חשוב ללמוד. אבל האלכוהול והסיגריות דפקו לו את המוח.
אני לא מבינה מה עשיתי רע שמגיע לי לסבול ככה מהגורל המסריח הזה.
בחיים לא נתנו לי הזדמנות להתקדם, לעשות את מה שאני אוהבת. תמיד קיבלתי תירוצים מהגורל : "יקר מידי" או "את לא מספיק טובה", "את לא מתאימה".
זה התחיל מזה שמגיל קטן הייתה לי תשוקה לרכיבה על סוסים, ההורים שלי לא הסכימו לשלוח אותי ללמוד את זה בטענה שזה יקר ורחוק, אבל הם היו לוקחים אותי לרכב בחווה מידי פעם, עם מלווה שמוביל את הסוס בחבל. גם אותו בחור לא התייחס אליי ברצינות, בשבילו הייתי רק ילדה קטנה שדורשת לרכב עם סנדלים כי חם לה. נרשמתי לכפר נוער בכוונה, כי היה שם חוג רכיבה על סוסים, אבל במקרה מתי שהתחלתי כיתה ז' דווקא בשנה ההיא החליטו לבטל את זה. הייתי עצבנית כלכך, מתוסכלת מהחיים. מה עשיתי שלא מגיע לי לעשות מה שאני אוהבת ?! למה הגורל נהנה לענות אותי ?!
אז ויתרתי. כניראה לא אהיה רוכבת ...
ויש לי עוד תחביב, ציור קומיקסים. ניסיתי להתקבל למגמת אמנות וגרפיקה עם חברה שלי. היא התקבלה, אני לא. ולא רק שלא התבקלתי, הם היו חייבים להודיע את זה מול כל הכיתה שגם ככה ירדה עליי שאני מציירת מכוער. הסתגרתי בשירותים כל היום ולא הפסקתי לבכות. המורה אפילו לא טרחה לשלוח מישהו שיחפש אותי. לא היה לה אכפת. תמיד היו מציינים בשיעור חינוך : "יש לנו את ___ שמציירת ממש יפה" והייתי מתפרצת ואומרת : "אבל גם אני יודעת לצייר!" והמורה, הייתה משיבה בלית ברירה: "אה כן, גם את ..."
כל החיים שלי ירדו על הציורים שלי, קשה לי להיכנס לDEVIANTART כי כולם שם פשוט מציירים הרבה יותר טוב ממני, ואפילו ציורי אנימה עקומים של ילדים בני 12 זוכים לתשומת לב לעומת הציורים שלי. רק כמה ציורים נפלו קורבן למועדפים של איזה פוץ בעל אינטרס לא ברור להוסיף כל דבר למועדפים. לא חסרים כאלו באתר הזה, לפי כמות הצפיות האפסית אפילו רואים שהוא לא טרח להיכנס לראות.
אני כבר התחלתי להתעצבן מזה שמציגים ציורים של ילדים, ואומרים : "ואו תראו איזה ציור יפה הוא צייר. פשוט כישרון מלידה", כיוון שאני לא זכיתי מעולם שיעריכו אותי. להורים שלי אפילו לא אכפת מהכישרונות שלי, בשבילם אני סתם מציירת להעביר את הזמן, ואבא שלי, צרח עליי פעם כשכעס עליי : "את כל כך מטומטמת ומציירת מהתחת, מתי תביני כבר."
אני ניסיתי להתקבל לבית ספר לאמנות. לא התקבלתי אליו כמובן, מרחו אותי חודשיים, ובראיון המראיינת צחקה עליי שאני מציירת כמו ילדה בגן. בתור מורה לאמנות בבית ספר שלא מפסיק להשוויץ שהוא "איכותי" ו"מקום השייך ליצירתיים" הייתי מצפה להבנה הבסיסית שקיימים אינספור סגנונות ציור, ושבעיקר כל ציורי הקומיקס מצויירים ע"י אנשים מבוגרים. עוד בית ספר פלצני שחושב את עצמו יותר מידי.
ניסיתי להתקבל לעוד בית ספר, ובאופן מפתיע התקבלתי. המראיין ממש התלהב ממני. אבל אז כמובן הגיע הבעיה של הכסף. הוא ממש ממש יקר, וההורים שלי לא יכולים לממן אותי, בגלל שהם נמצאים בחובות. ובגלל מי ? בגלל אבא שלי. הוא מבזבז אלפי שקלים בחודש על אלכוהול וטבק. אימא שלי כבר מיואשת. היא עובדת במקצוע מכובד בחברה מוכרת, מרוויחה טוב ברמה שיכולה להספיק לנו לחיות בכבוד ואף עם מותרות. אבל אבא שלי פשוט מזלזל בה, מזלזל בכסף שלה ולא מפסיק לקנות שטויות ודברים יקרים, לא שם עלינו בכלל. הוא פשוט לוקח לה את הכרטיס מהארנק כשהיא לא רואה, או לוקח אותו בתירוץ שהוא חייב לתדלק. לא מתייחס למה שאנחנו אומרים לו. אימא שלו, סבתא שלי, היא אישה עשירה מאוד, אשת נדלן מפולפלת. הבעיה היא שהקמצנות שלה שוות ערך לכמות הכסף בחשבון בנק שלה. היא לא מוכנה לתת לי שקל, בטענה ש"יש לך הורים" ו"את גם ככה עובדת, מה את צריכה את הכסף שלי", ואני מצטטת אותה באופן עדין הרבה יותר ממה שהיא באמת אומרת לי. היא מזלזלת בי, אומרת שלא יצא ממני כלום, כי אני רגישה וטיפשה ושלא אסתדר בחיים בשום מקום. היא אפילו לא מביאה לי כסף לחגים, לא קונה לי מתנות ולא כלום. אישה מגעילה ונוראית. רק נהנית להשפיל אותי ולראות אותי נכשלת, בטענה שזה צפוי.
ולכן נאלצתי להודיע להם בעצב רב שאיני יכולה ללמוד אצלם בסוף. אחרי שכלכך רדפתי להשיג את החלום הזה.
היחידה שמעריכה את הציורים שלי זו אימא של חברה שלי. אני רואה אותה ממש פעם ב ... כי אנחנו בקושי נפגשות, היא עסוקה בלימודים, כצפוי. אבל היא תמיד אומרת לי שאגיע רחוק, ושאני חייבת למכור את הציורים שלי. היא אפילו שלחה אותם לפרופסור באוניברסיטה למגמת אמנות, ששלח לה מכתב שהוא ממש התרשם מהכישרון שלי ושלדעתו אני יכולה להגיע עם זה רחוק. אבל כאן זה נפסק. לא קרה כלום אחר כך ...
אז ויתרתי על לעשות כמאיירת ומעצבת גרפית ... ויתרתי על כל החלומות שלי.
אני מרגישה כלכך פתטית, שום דבר לא מצליח לי. שום דבר שאני רוצה אני לא מצליחה להשיג. אני תוהה מה עשיתי רע שמגיע לי כל הסבל הזה ? אני התנדבתי, אני עוזרת לתיירים אבודים, לאנשים שאני לא מכירה ברחוב, מאכילה חתולי רחוב, אימצתי בעצמי חתול רחוב יתום (הבחור הזה בן 12 עכשיו), הכנתי קופסת אוכל לחיילים כשהייתה מלחמה, עשיתי שיעורים פרטיים לקשישה ולימדתי אותה בסבלנות איך להשתמש במחשב, כשבתמורה היא רק צרחה עליי והשפילה אותי וגרמה לי להתקפי חרדה קשים. למה לא מגיע לי פעם אחת להיות מאושרת ? להצליח ? לעשות משהו שאני אוהבת. למה כל מה שאני אוהבת זה עסק יקר או שלא שווה כלום ? למה לא מגיעה לי הזכות הבסיסית לממש את התחביבים שלי ולעשות מה שאני אוהבת ?
אני גם ממש אוהבת לכתוב סיפורים, ואני כתבתי כבר ספר עם כמעט 300 עמודים. סיפור מקורי שלי, שלא מושפע משום סדרה ומשום ספר אחר. פרסמתי פרקים בכמה אתרים באינטרנט, ולא זכיתי אפילו לא לתגובה אחת, שום התייחסות. אתר אחד שלוקח מעצמו מעצמו אפילו לא הסכים לפרסם אותו כי היה לי שם משפט שלא ניסחתי נכון !!!
כשהראתי לחברה שלי היא אמרה שאני כותבת ממש טוב ושזה סיפור מאוד מקורי ושבחיים לא נתקלה בו, אבל תמיד יש לי את התחושה שיש לה אינטרס לומר את זה.
אני כבר אחרי צבא, יושבת בבית ומקבלת כל פעם מחדש סירוב מעוד מכללה ועוד אוניברסיטה. אני כבר מתוסכלת. אני עובדת במשרה מלאה כקופאית כדי להרוויח כסף לחיסכון, וגם כי אין לי משהו טוב יותר לעשות כרגע. היתרה שלי ענקית, אבל כבר אין לי חשק לכלום ... כל השמחת חיים הטבעית שיש לי כל פעם מחדש נתקעת מהכשלונות שלי.
אני לא מבינה, מה באמת נועדתי להיות טיפשה עם פרצוף יפה ? הרי אין לי נכשלים, יש לי בגרות מלאה ומדעית, עבר בהתנדבות, למדתי צרפתית לבד מ-0 עד רמה של B2.
רק בגלל שחסר לי כמה נקודות זה אומר שצריך לפסול אותי ? בלי להכיר בכלל את הבן אדם ? בלי לתת לו הזדמנות להוכיח את עצמו ? הרי בילבלו לי את השכל שבלימודים נותנים הזדמנות לכל אחד לפרוח ולהתקדם. למה אף אחד לא נותן לי את ההזדמנות הזאת ?! מה אני שונה מאחרים ?! למה אנשים עם רמה יותר נמוכה ממני מתקבלים ?! מה אני שונה מהם ?! למה לא מגיעה לי ההזדמנות ?! מה אני אתקע כקופאית כל החיים שלי ?!
למה אחרים שיש להם ציונים יותר נמוכים ממני ושלא משקיעים בכלל מתקבלים. למה למגמת אמנות התקבלו אנשים שלא יודעים לצייר בכלל, ואותי לא קיבלו ? למה הגורל אוהב לשחק איתי ככה ? להתאכזר אליי ולענות אותי כל פעם מחדש. לתת לי תקוות שווא ואז לנפץ לי אותן בפרצוף ?!
מה עשיתי רע ?! מה הפשע הכלכך חמור שביצעתי שמגיע לי כל הסבל והזלזול הזה מהסביבה, ואפילו מאנשים ממקומות רחוקים שאפילו לא מכירים אותי ?! מכל המוסדות לימוד האלו שאמורים לזהות את הפונטציאל הטמון בכל אדם ... פחח ... ואני מלכת אנגליה.
האבא הזה שמסכים להסיע אותי לעבודה ולכל מקום שאני רוצה, השפיל אותי הכי הרבה מכולם, ובדרך הכי אכזרית שיש. אני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים. אני מרגישה בושה, אני נגעלת ממנו, למרות שהוא אבא שלי ושהוא מסיע אותי כשאני מבקשת וקונה לי קולה כשכואבת לי הבטן, גם אם הוא עצמו לא מרגיש טוב. אבל אני לא מסוגלת לשכוח את היחס שלו כלפיי כל השנים האלו.
עכשיו אני צריכה להתמודד עם העובדה ששוב לא התקבלתי, ולאכזב את סבתא שלי, דודה שלי ... בקיצור כל הצד של אימא שלי, כולל אותה, שכלכך ציפו שאתקבל, תמכו בי לעורך הדרך ולא הפסיקו לשאול ולהתעדכן. מה אני אגיד להם בערב חג ... אני כלכך מדוכאת
אין לי כוח כבר לבכות. העיניים שלי שרויות בבצורת. כל הכוחות שלי אזלו.
אני מצטערת על החפירה