איך אני נפטרת מהילדה הזאת? ואיך להסתדר בכלל כמו בן אדם בתקופה הזאת של החיים?

היי אנשים.
יש לי "חברה" שאני כבר מתה להפסיק להיות איתה בקשר. כל כך נמאס ממנה כבר, היא כזאת מניפולטיבית, נצלנית, שקרנית, תחמנית, שטחית, נקמנית, מתנשאת, אגוצנטרית, היא רואה רק את עצמה, היא לא רואה אף אחד אחר. לא איכפת לה מאף אחד. כל הזמן מדברת על עצמה, חופרת לי על שטויות ובאמת לא מעניינת אותי כבר, כשאני מדברת על עצמי קצת גם ומספרת קצת גם היא בכלל לא מתייחסת או שהיא פשוט לועגת לי. היא כל הזמן מחפשת איך לעקוץ, איך לגרום לי להרגיש שאני טיפשה, כדי להעלות לעצמה את האגו. ואי אפשר לספור את כמות הפעמים שהיא העמידה פנים שאיכפת לה ממני ובסוף הבנתי שבסך הכל היה לה אינטרס ממני...
אני יודעת שהאופי שלה הוא בסך הכל תוצאה של בן אדם מסכן וחסר ביטחון בעצמו. אני יודעת שכל הילדות שלה הייתה מושפלת. אבל אני גם חושבת שלא כולם היו מגיבים לאותו עבר באותה הצורה, וכנראה שהיא באמת בן אדם חרא, אם מה שהיא עברה בחיים גרם לה להיות דווקא מי שהיא עכשיו.
מישהו אפילו אמר לי שהיא אפילו לא מסתכלת עליי כאילו אני חברה שלה. אלא כאילו אני כלום שלה. אני בעצמי מרגישה כאילו כל מבט שלה הם כמו שני סכינים חדים בעיניים. היא מסתכלת ככה על כולם, אבל כולם תופסים ממנה כבן אדם נחמד ומעניין ואני לא מבינה איך הם לא רואים את זה. כשראיתי אותה בפעם הראשונה אני ראיתי את זה. והיא הייתה סנובית בטירוף. לא יודעת למה לא סמכתי על עצמי. היא שמה על עצמה את המסכה של הנחמדה שוב בעצם, ואני הייתי נואשת לחברים. אני כזאת פתטית.
אני מתה לנתק קשר ממנה. אבל אם אתרחק ממנה אני אהיה לבד... שאר המעט חברות שלי לומדות בבתי ספר אחרים, ובית הספר שלנו קטן והאנשים היחידים הנחמדים כאן הם אנשים ששתינו מדברות איתם, והיא קרובה אליהם יותר. וגם ככה כשמסתכלים עליי סתם חושבים שאני אחת מוזרה משעממת. ויש לי חרדה חברתית שכבר מהילדות הורגת לי את הנפש. ממש הקלה על חיי החברה שלי. ואני בלי אפשרות ללכת לפסיכולוג הודות להורים שלי.

בלי שום קשר לזה, אני לא מבינה למה בכלל קיימים אנשים כאלה. שכל מה שמעניין אותם זה להשיג לעצמם מקום טוב בחיים, ואם "צריך" אז על חשבון אחרים, והם לא באמת צריכים מישהו שיאהב אותם. הם נחמדים ואנשים טובים רק כשיש להם אינטרס. למה? אנשים הם יצורים חברתיים בסופו של דבר, בכולנו יש את הצורך הזה לאהוב ולהיות נאהבים. האם כשאנשים כאלה יגמרו את החיים בבדידות הם ירגישו רע עם עצמם? או שגם אז לא יהיה להם איכפת? מה שוות כל המטרות שהשיגו בדרך שדרכו על אחרים, אם הבן אדם היחיד שאוהב אותם בסוף זה הם עצמם והם פשוט לבד? מה בכלל גורם להם לאהוב את עצמם ברמה הנרקיסיסטית הזאת? אני לא מצליחה להבין... כולנו הגענו לכאן באותה הדרך וכולנו נגמור כאן באותה הדרך. אז מה גורם להם לחשוב שהם יותר מאחרים?!

אני שונאת את עצמי על זה שאני לא מסוגלת להגיד לה שתפסיק כבר להתייחס אליי בצורה שהיא מתייחסת אליי. כל פעם אני משתפנת. כל פעם שהיא מוצאת איך להקניט אותי אין לי מה לענות לה פשוט, כי אני לא רוצה לרדת לרמה שלה ולהחזיר, גם ככה אין לי משהו "מתוחכם", אני לא בן אדם כזה. אז אני לא עונה ונותנת לה לחשוב שאני מרגישה מושפלת, נותנת לאגו שלה לעלות (זה פשוט מגוחך), כשהאמת היא בעצם שפשוט נמאס לי ממנה כל כך, היא כל כך מעלה בי שנאה ועצבים למוח.

איך אני לעזאזל נפטרת ממנה? אם היא תחפש איך להשפיל אותי אחר כך ולנקום בי, לרכל עליי או לא יודעת מה, להמציא עליי שמועות, איך להתמודד עם זה? ואיך אני לא גומרת את שנות התיכון, לבד עם דיכאון? (שיכול להיות שאכנס לדיכאון שלא ארצה לצאת ממנו, אם גם ככה יש לי קצת סיפור עם מצבי רוח מדוכאים בלי קשר לכלום, ללא שליטה אני מתמכרת לתחושה...)
אני לא יכולה לעבור בית ספר, בית הספר הזה הוא הסיכוי היחיד שלי לצאת אולי בן אדם אפס אבל בן אדם אפס עם תעודת בגרות.
תודה רבה לעונים, לעוזרים...