היי לא כלכלך יודע איך להתחיל כי זה בערך הפעם הראשונה שאני מדבר על זה
גדלתי בפנימיה מגיל 6ועד גיל 13 משהו שהשפיע מאוד על חיי
כשהשתחררתי מהפנימייה הייתי סוג של ילד רחוב, מבריז מהבית ספר
ומשיעורים וכל מה שעשו כדי להשאיר אותי במסגרת פשוט לא הייתי שם
לפני שהתגייסתי הייתי סוג של מורעל ממש ואפילו הלכתי לגיבוש סיירות
(לא עברתי אותו). התגייסתי להנדסה קרבית לגדוד 605 ובהתחלה שמחתי מזה
והגתאתי בזה, אבל פשוט פתאום ממש נלחצתי ופשוט רציתי לצאת משם
ועשיתי הכל כדי לצאת ויצאתי ואפילו לפני שיצאתי , הציעו לי לעשות גוב
ממש קרוב לבית ולא חשבתי באותו רגע פשוט רציתי לצאת ויצאתי...
הרגשתי הקלה מטורפת , העברתי את הזמן בבית ושוב בלעשות שטויות
תפסו אותי פעמיים על נהיגה בשכרות ועכשיו אני בשלילה ונשאר לי עוד שנה לסיום
(אני לא אשתה ואנהג שוב בחיים!!)
התחלתי עכשיו הלשמת בגרויות בתקווה שזה יפתח לי דלתות בחיים
כי אני כבר לא יודע לאן לפנות , מרגיש כאילו אין לי דרך לחיים
ולא יכול לדבר עם אף אחד
כששואלים אותי על הצבא אני משקר שעשיתי, לרב אני לא יודע איך לצאת מזה כי לא באמת עשיתי ולא באלי לשקר פשוט מפחד שלא יקבלו אותי או שהסתכלו עלי שונה
אני חושב שאף בנאדם לא באמת יכול להבין אותי ונמאס לי כבר מהמצב הזה אני ככה בערך כבר שנה וחצי בסוג של בילבול ודיכאון כזה ואין לי מי שיכוון אותי, ההורים שלי מצפים ממני שאני אסתדר לבד כבר מגיל אפס בערך ואני לא יודע איך ..
אני לא יודע מה צריך לעשות ומה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות ולאן לפנות ואיפה לעבוד ואיך הסתכלו עליי ומה יחשבו עליי
בטח יחשבו שאני מוזר או דפוק או לא יודע מה
מרגיש מיותר , כאילו אני סתם נטל לעולם
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות