הנרקיסיזם של ליפני שנה
יש לי קטע כזה, של חרדת נטישה כל פעם שאני מייצר אינטראקציה עם בנאדם מסויים אני מרגיש כמו צורך עקבי כזה לרצות אותו, לייצר בדיחות מקוריות, לעקוץ אותו הכל בשביל להימלט מלשעממם אותו, בקשרים הכי עמוקים שלי אני בדרך כלל טוחן לאנשים ומשליך עליהם את ההומור השחור והרדיקלי שלי, כל פעם שאני מנסה להמנע מהשחלת העקיצות האלה יש שתיקות מביכות, אז אני מחליף נושא, אין לי את הכלים הנדרשים למשוך שיחה למרתק ללא עקיצות, כאילו מה לעטוף את זה בדרמה? לתת עצות? דווקא כן שיתפו אותי בחוויות וסיפורים אישיים, ברגעים מזעריים רוב הקשר שלי מבוסס על הומור שחור ועל חוסר רצינות ולפעמים אני מגזים וזה הוביל אותי למצב של נתק מוחלט, כי אני חופר נפט לפעמים ומקשט אותו בלהבות, מעירים לי כשאני מושך את זה יותר מידי, אני מתקשה למתן את זה אני ממש חרד לשתיקות האלו, איך אני יוצא מדפוס החשיבה הזה? בשנה האחרונה ניסיתי להפחית את ההומור הזה וזה בודד אותי מהחברה, הייתי נרקיסיסט כזה שמנצל את הנקודות החלשות שלו ומסתלבט עליהם, הרגשתי שגם ממש סבלתי מהאישיות הזאתי שאימצתי לעצמי, כאילו עטתי מסיכה כדי לחסות על החוסר ביטחון, אהבו את זה זה נתן לי נוחכות באותה מידה שקיבלתי ביקורות ועלבונות על ההתנהגות הזאתי, אני מיואש ומתוסכל עוד לא מצאתי את המתכון להצלחה, מה דעתכם, מהפרספקטיבה שלכם להשתנות חזרה או להישאר ככה? היו לי שיחות רציניות שוב פעם אבל זה בדרך כלל הסתיים בשתיקות מביכות ומייסרות, תודה על ההקשבה מעריך את זה, אני מרגיש שאני תקוע בכף הקלע הבדידות, העובדה שאני מתקשה לעלות על הסטנדרטים של החברה.
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025