אני לא מקובלת בכלל, בגלל שאני הולכת נגד הזרם

היי אסקפיפול
אני בת 13 והשנה גמרתי כיתה ז'.
זאת היתה שנה לא קלה מבחינה חברתית. תמיד ניסיתי להיות בטופ ומסמר הערב עד כיתה ו' שם חטפתי את זה בפנים. כל כך לא רציתי לשמוע את האמת בפרצוף, שאני הולכת עם הזרם, שאני צבועה ומגעילה רק בשביל להיות מקובלת. בכיתה ז' הגיע השינוי שלי מבפנים. הפכתי לילדה מאוד מאוד חזקה אולי בגלל כל הדברים שעברתי בחיים (ההורים שלי גרושים והיו לי המון סכסוכים וריבים ושקלתי לעבור לפנימיה כשדיברתי עם היועצת והפסיכולוגית שהיא הביאה) אני רואה הכל בנקודת מבט אחרת לגמרי לעומת הילדים בשכבה שלי ואני מרגישה יותר גדולה וחזקה מהם, אני מתה על זה. עם זה באו הקללות העלבות ואפילו איומים שפגעו בי במהלך כל השנה ולא סיפרתי להורים שלי על זה עד מלפני שבועיים. כלומר סיפרתי להם אבל לא הם מעולם לא הבינו כמה המצב חמור כי לא סיפרתי להם מה כותבים עלי. לכן במהלך השנה קיבצתי מלא הודעות שכתבו לי בפרטי בקבוצה של הכיתה או השכבה ורק לפני שבועיים הראתי להם את זה, הם היו בשוק. מילים כמו אני יהרוג אותך, אני ידקור אותך, מגיע לך למות, לאף אחד לא יהיה אכפת עם תמותי, יפין שחור מקפץ תהיה בשקט, ילדה מסכנה, ילדה בלי חברים, יחופרת סתמי כבר, מפגש שכבתי איתך? בחיים לא. וזה רק בקטנה.

אבא דיבר עם היועצת המנהלת והמורה ואפילו הזמין משטרה. לא הלכתי לבית ספר עד שהכל סודר ואני נכנסת לבית ספר כמו טווס, לא שמה על אף אחד. למרות הכל אני ממש לא מקובלת, אי אפשר לעשות אותי מקובלת בכוח. אני לא מקבלת בוקר טוב או היי שאני נכנסת לבית ספר ולא צחקוקים או ממתקים שמשהו מביא לחלק. ולמרות שאומרים לי שאני ממש יפה (משפחה וחברים) ואמא אומרת שאני חכמה אף אחד לא מנצל את זה, אף אחד לא בא ואומר לי/מחמיא לי אני תמיד אוהבת להחמיא לילדים או לזרום איתם ומה הם? מתעלמים. שאני אומרת משהו מצחיק אף אחד לא זורם. אני יודעת שזה זמני אבל יש לי עוד שנתיים בחטיבה ואין לי חברים בבית הספר רק כמה ידידים וידידות טובות מחוצה לו, רובם בהוד השרון, חברים אמיתיים. אבל מה אני יעשה במהלך הבית ספר? אשב פשוט לבד? חיפשתי,חקרתי עברתי על כל ילד בשכבה. כולם לפי זרם,כולם פוחדים מה יחשבו עליהם. ואני לא מוצאת חברים לפחות אחד בבית הספר, כולם פשוט בלי עמוד שדרה קטן.