לא מצליח להשלים עם העבר, חשבתי לשים סוף להכל, אני צריך עזרה..

אני בן 16 בכיתה י...
החיים שלי לא היו משהו כבר מהיסודי.
בכיתה א כבר כל החברים שלי עזבו אותי ואני הייתי לבד...לא היה לי אדם אחד שהיה חבר שלי...פשוט הייתי לבד ימים שלמים כי גם המשפחה אף פעם לא ממש התייחסה אלי.
בכיתה ג כבר התחילו הצקות בשירותים כמו: הורדת מכנסיים או אפילו היו משתינים עלי...אף אחד אף פעם לא עשה עם זה משהו, לא אמא, לא המחנכת, ולא ההנהלה...ואני מוצא את עצמי לבד, כל פעם קורה משהו אחר ואין עם מי להיות ואין את מי לשתף בקיצור אין כלום...
כיתה ז, עברתי לבית ספר אחר(לא חשוב איפה)ושם הכרתי אנשים שונים אבל כמו ביסודי...אף אחד לא התחבר אלי וגם שם היו הצקות ואפילו יותר מזה...היו מפילים אותי ויושבים עלי עם התחת שלהם...ז"א מורידים מכנס ויושבים עלי או שהם משתינים עלי וגם זה לא ממש הזיז למישהו...לא להנהלה לא לאמא שלי וגם לא לאבא...
כיתה ח אני מוצא את עצמי שוב לבד עם אותן הצקות רק שזה עלה רמה...היו שורטים אותי מרביצים לי, דוקרים אותי עם כל מיני דברים שונים כו סרגלים מחוגות מספריים וכו... והייתי מוצא את עצמי מדמם ואנשים ראו הכל אבל "העלימו עין". הייתי צריך לקנות בגדים כל שבועיים כי פשוט הם היו נקרעים.זה השלב שהתחלתי לפגוע בעצמי.
סוף כיתה ט למזלי התחברתי לילד אחד שאני הייתי איתו מהיסודי...אני והוא חברים טובים עד עכשיו.באותו זמן ההורים שלי התגרשו...לא גירושים "מכוערים"אבל הם התגרשו בצורה דיי טובה...עדיין קצת מדברים...אבל זאת הפעם היחידה שהם הסכימו שנלך לפסיכולוג...לפני זה הם לא היו מוכנים לזה...וגם כרגע...הם לא מוכנים לתת לי ללכת לפסיכולוג...
השנה...כיתה י כל אחד בוחר מגמה...אני בחרתי במגמת ארץ ישראל...פשוט לומדים על הארץ ומטיילים.
רוב השנה הייתה טובה יחסית...קצת תקלות פה ושם צליעה קטנה וזהו..עד שהיה לנו סיור של המגמה...זה היה סיור של שלושה לילות.אני הייתי חייב לצאת לזה והדבר החיובי היה שלפחות המורה היה מדבר עם כולם ככה שהיה לי עם מי להיות...בסוף היום הראשון בלילה התחלקנו לחדרים ואני הייתי בחדר עם המורה, המאבטח ועוד שלושה ילדים.המורה והמאבטח הלכו לדאוג לאוכל ואני נכנסתי להתקלח...כמו כל אחד...רק שאצלי זה היה שונה...באמצע המקלחת שניים מתוך שלושת הילדים פשוט נכנסו להרביצו לי והשתינו עלי וזרקו עלי דברים ולאחד מהם היה טלפון ביד...הוא שם פורנו...אחד תפס אותי והשני פשוט גמר עלי...אני הייתי בהלם אני לא ידעתי מה לעשות באותו ערב פשוט ישנתי מיד אחרי זה ולא רציתי כלום...שאר הימים הייתי פשוט ליד המאבטח ולא התקלחתי מתוך חשש שזה יחזור...אני חזרתי לבית אחרי הסיור ופשוט רציתי לסיים עם הכל...אני לא ראיתי סיבה להמשיך לחיות...לאחיות שלי לא איכפת ממני לא לאמא ולא לאבא...הייתה לי חברה אבל גם היא לא ממש יכלה לעזור לי...כי גם היא עברה התעללות מינית...גם אני וגם היא היינו בבעייה...זה ישמע מטופש אבל אני כל הזמן עזרתי לה וכמו טמבל לא שמתי לב ונכנסתי לדיכאון...וכל פעם כשחשבתי לעשות משנו פשוט חשבתי עליה...התקווה היחידה...עבר זמן ואני והיא נפרדנו...זה עצוב אבל ממשיכים הלאה...אני אף פעם לא הרגשתי שגמרתי עם העבר...אף פעם לא הרגשתי שזה נגמר או שאני שלם עם מה שקרה...וגם עכשיו זה ככה...אני שוב מוצא את עצמי פוגע בעצמי...חשבתי עוד כמה פעמים על לקפל את הכל...ולשים סוף להכל...אבל הפעם יש לי עוד כמה אנשים ששוה לחיות בשבילם...אולי הם לא חברה שלי אבל הם אנשים טובים שעושים לי כלכך הרבה טוב שאני לא מוכן לעשות משהו כלכך סופני...אני מרגיש שכל העבר פשוט שוב צף ואני לא יודע מה לעשות....אני לא יודע איך להתמודד עם כל זה.אמא שלי אמרה שאני יכול ללכת לפסיכולוג אבל רק בתנאי שאני אגיד לה למה...ואמא שלי היא לא מישהו שאפשר לסמוך עליו...כל דבר שסיפרתי לה הוא פשוט יצא ממנה לאנשים מהמשפחה וזה לא תקריות נעימות...במיוחד לא כשצוחקים עליך.
בבקשה אני צריך עזרה...אני רציני.