חרדה ודיכאון שבית ספר שוב מתחיל. לא יודעת מה לעשות עם עצמי!

סליחה מראש על החפירה אז...
ממש עוד מעט חוזרים ללימודים ואני לא מסוגלת בכלל לחשוב על זה.
אני סובלת מחרדה חברתית ומחרדה כללית, הביטחון עצמי שלי מאוד נמוך ואני נמצאת בדיכאון כל השנה שאני בבית ספר וגם שנה שעברה עברתי התעללות שם אז זה רק החמיר את כל הדיכאון...
קשה לי עם המסגרת הזאת. אני מאוד אוהבת להתבודד והכי טוב לי כשאני נמצאת לבד, אני פשוט לא מבינה למה אנשים (ובמיוחד בגילי) ככ אוהבים לתקשר עם אנשים אחרים.
אני בקושי יוצאת החוצה, המשפחה שלי צריכה להכריח אותי לבוא איתם למקומות כשזה חשוב להם כי הם יוצאים הרבה ונדיר שאני באה איתם, יש לי קצת חברים אבל אני בקושי מרגישה את הצורך להיפגש איתם וכו'..
בחופש היה לי יותר טוב שאני לא צריכה לקום כל יום לבית ספר ושאני יכולה
להישאר בבית, ואני לא אוהבת להישאר בבית סתם כי אני עצלנית ללכת לבית ספר פשוט נמאס לי מכל האנשים שם, מהאווירה, מהלימודים שאני שונאת ללמוד, אני מרגישה שם כאילו אני צריכה להעמיד פנים שאני בסדר כשאני מרגישה נורא. אבל עכשיו אני חייבת לחזור והלימודים ממש מלחיצים אותי ואין לי מוטיבציה ללמוד. אין לי חברים שאני יכולה להיות איתם שם ולא, אני לא יכולה להכיר חברים אחרים בגלל שהשכבה שלנו קטנה ואני מכירה את כולם ויודעת למי הייתי מתחברת וגם בגלל החרדה חברתית ואני סתם מרגישה לבד ביום הלימודים ומחכה כבר לחזור הבייתה. אני יודעת שזה לא נשמע ככ נורא אבל אני לא יודעת איך להסביר את התחושה שלי שם אני פשוט נמצאת שם בדיכאון ואני צריכה לקום כל בוקר לבית ספר שוב פעם ושוב פעם וזה מרגיש כאילו זה לא ייגמר...
אני שוקלת לעבור בית ספר כי לא טוב לי בבית ספר הנוכחי וגם האנשים היחידים שהתחברתי אליהם יותר שם עברו בית ספר אז אני בכלל הולכת להיות לבד אבל אני מפחדת יותר מדיי לעבור, אני לוקחת כבר חודש כדורים פסיכיאטריים בתור עזרה אבל אני לא מרגישה שינוי ומספיק חזקה כדי לעבור בית ספר.
אני פשוט הגעתי למצב שאני לא אוהבת אנשים, אני לא רוצה להיות בקרבתם ולא זקוקה לכך, הרעיון של תקשורת לא נחוץ בעיניי וקשה לי להביע רגשות כלפי אנשים. אני שונאת שמנסים ליצור איתי קשר/ מתקשרים אליי/ רוצים להיפגש ואז אני צריכה למצוא תירוצים כל פעם מחדש..
בקיצור כל יום אני מתייאשת יותר מכך שבית ספר עוד מעט מגיע ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני שלמה עם מי שאני והלוואי שהייתי יכולה להמשיך בשלי ולהתעלם מהחיים אבל אני יודעת שאני אצטרך להשתנות כי אני לא להסתגר בחדר כל החיים.
אני לא בטוחה ממש למה כתבתי את זה אני פשוט הייתי חייבת לפרוק ורציתי לדעת אם אולי עוד מישהו הרגיש ככה והצליח להתגבר על זה?