קשה לי.
חושך, שוכב על המיטה, מקליד... רגשות שקשה לדמיין.
אבא עובר בחוץ, הולך לשירותים, הוא לא שומע וגם לא יודע.
זאת מין הרגשה כזאת.. זה נדבק בך לפני שנים. כל כך הרבה שנים, אתה כבר לא זוכר מתי. אתה לא זוכר למה.
עובר עוד יום, ועוד יום, ועוד יום. שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש. תמיד בציפייה ש"משהו יקרה", אבל דברים לא קורים לבד.
ובינתיים? הלילה מתארך. מתארך ולא נגמר. עוד יום שעבר.. עוד יום מיותר. מה צריך לקרות בשביל שאעשה עם זה משהו? ולמה זה כל כך קשה להיות מאושר?
זה לא עוזב אותך. זה איתך בכל דקה. יחשבו האנשים "נו, למה אתה לא עושה משהו עם עצמך?"
ואין לך תשובה לתת. יש לך את כל הזמן שבעולם. אבל אתה פחדן ובודד. כותב שורות לעצמו בתקווה שמישהו ישים לב, שמישהו יציל אותך - תגיד לי, כבר התייאשת מלהציל את עצמך?
אז כנראה שבאמת התייאשת. אתה חושב על הסוף. "זה נשמע טוב, אולי כדאי לכתוב את זה במכתב". נו.. אתם יודעים איזה מכתב.
אבל אתה לא תגיע לזה. אתה חלש מדי. אתה חלש בשביל לחיות, אבל עוד יותר חלש בשביל להפסיק. כי זה דורש הרבה אומץ.
אתה רק מתחיל לחשוב על זה והופ, אתה מדמיין את הפנים. הפנים שלו, הפנים שלה.. ולא, זה לא כי הם נותנים לך תקווה. אתה לא רוצה לאכזב אותם. אנשים אוהבים אותך, אבל אתה שונא את עצמך. אז עבר עוד יום, שבוע ואפילו חודשים. ואתה? אתה בכלל חי בשביל אחרים.
למה אין דרך קלה? לסיים עם זה, להתחיל את זה, או סתם לקחת מנוחה? ומי תסיים את זה הקודם, הבריאות או הנשמה?
הלוואי ורק יכולת להפסיק הכל. להישאר בבית כל היום, לקום מתי שבא לך ולעשות מה שאתה רוצה בכל מצב. רגע, זה לא המצב שאתה נמצא בו עכשיו?
ואתה מפחד לספר על זה לאנשים. כי הם יתפלאו, הם ידאגו יותר מדי, אולי הם אפילו יעשו מעשה קיצוני וינסו לעזור לך. לא מתאים לך.
והיי, עוד משפט נחמד לכתוב במכתב. "אני מצטער, זה לא בגללך. זה המצב".
"כמו פרח אחד שנבל ונכחד זה לא הזיז לאף אחד".
קשה לי. אבל אני בחיים. ומכאן, לאן הולכים?
----
אני מצטער. רציתי מקום לפרוק. אשמח לעצות. במיוחד מאנשים שהבינו מה כתבתי והתחברו למה שכתוב.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות