שלום לכל מי שקורא, כדי לתאר את המצב בצורה הטובה ביותר, אני אתחיל ממש לפני עשור כמעט, אני בת בכורה לאח קטן ויחיד עם ADHD והפרעה התנהגותית, בערך מאז שהוא נולד אני הרגשתי די מקום שני ( עד אז הייתי בכורה בכל תחומי המשפחה,לאחרונה למדתי לקבל את הבעיות ואנחנו במצב טוב יותר) זה הוביל לחיכוכים ולריבים ביני לבין אמא שלי, ואין כמעט יום שאנחנו לא רבות, בין אם זה ריב קטן או פיצוץ.
אמא שלי היא בן אדם נהדר אבל היא לוקחת דברים קשה מאוד, אני מעריכה אותה מאוד ומתגאה להיות הבת שלה, למרות מה שהיא חושבת.
היום יצא מצב שהיינו בארוחה משפחתית והיא ואחי רבו ליד כולם ( הוא מורד בה בעקבות ההפרעה) והיא הלכה לחדר, נכנסתי לעודד אותה אבל היא התלוננה על אחי וזה הוביל אותי לנקודת שבירה שכבר שנים מחכה להתפוצץ, עד עכשיו היו לנו ריבים גדולים אבל תמיד התחבקנו בסוף וזה נגמר בזה, יצא שרבנו ואחרי זה זה המשיך הביתה, במשך שעה ישבנו ורבנו וכל הזמן צעקתי עליה שתצא לי מהחדר, זרקתי לה המון מילים שאני *ממש* לא התכוונתי אליהם, אני בדרך כלל הבוגרת שבחבורה וכולם תמיד פונים אליי שיש בעיות, אבל זה קשה לי מאוד, לכולנו קשה, יש המון ריבים וצעקות בבית וזה הגיע למצב שאני לא יושבת באוטו בלי אוזניות כשארבעתנו נוסעים בו.
אמרתי לה דברים איומים ובסוף אמרתי לה שיש לה שתי אפשרויות: להישאר לריב איתי על משהו אבוד או לצאת מהחדר, בזמן שהיא בכתה!
היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ושהיא מצטערת שהיא לא תמיד שם בשבילי כמו שהיא יודעת שאני רוצה שהיא תהיה, ויצאה.
אני כל כך מתביישת, אין לי מושג איך לעמוד מולה, אני כל כך רוצה להתנצל אבל אחרי כל הדברים שאמרתי אני לא בטוחה שהיא יכולה לסלוח... אלוהים, אני בעצמי לא הייתי סולחת אם מישהו היה אומר לי את הדברים שאמרתי.
אני לא יודעת מה לעשות: להתנצל ולקוות שתסלח לי או פשוט לוותר??
תודה לכל מי שקרא עד לפה, אני כותבת את זה עם דמעות בעיניים אז אני מתנצלת מראש אם יש שגיאות כתיב.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות