אמא שלי לא מסכימה לקחת אותי לאיבחון למרות שיש לי בעיה והיא לא מכירה בכך, מה לעשות?

אז ככה, יש לי הפרעות קשב וריכוז והיפראקטיביות, נולדתי עם זה, איבחונים, נוירולוגים, רופאים, תרופות, לא משהו רגיל בדור הזה. למדתי איך פחות או יותר להתמודד עם זה, הפכתי לתלמידה מצטיינת, מאיות בקלות באנגלית ובמתמטיקה ופיזיקה והכל.. אך משהו מפריע לי, משהו חסר לי, משהו פוגע בי, קצת רקע נוסף עלי: תלמידת כיתה ח', עברתי חרם במשך שלוש שנים, כמו שאמרתי - מאובחנת, השפלות, ירידות, ביטחון בריצפה, התגברתי, אך זה עדיין חלק ממני ואני נזכרת בכך בכל יום שעובר. ילדה שאפתנית, רוצה להצליח, רגישה, חכמה, לא מתמידה כ"כ, אוהבת מדע ובעלת ראש מתמטי. בזכות ההורים שלי הגעתי למה שאני היום, הביאו לי מורים פרטיים, לא וויתרו לי לרגע, עזרו, חינוך קשה, בסה"כ משפחה טובה ועמידה ואם הייתי חלק ממשפחה אחרת הייתי מגיעה כרגע לרחוב ומדרדרת לפשע כך שאני בעלת מזל. כיום תלמידת כיתה ח', אז ככה, הבעיה שלי היא שפשוט קשה לי.. לא מהבחינה הלימודית, גם - אבל לא רק, קשה לי להמשיך, מוטיבציה ירודה, כמו שאמרתי לא מתמידה, מהבחינה הלימודית מבינה את הנילמד אך יש חרדות במבחנים, מה הכוונה? פחד שאכשל, מה יקרה אם.., לחץ גדול מהמורים ומהמשפחה, רף גדול שהציבו לי שאר בני המשפחה, פחד, ברמה של שוכחת את כל החומר, מחשבות של.. "אני כישלון" "אני מפגרת" "אני מטומטמת" "שכחתי הכל" "אין לי עתיד" "אני הולכת להיכשל" "אני אפס" ועוד למרות שהתכוננתי ואני שולטת בחומר, לא מצליחה לפתור את המבחן, בכי, לחץ, עליה בקצב הלב, כאבי ראש, רעד, כאבי בטן וכו'. בעקבות כך אני נמנעת מלמידה, בעבר החסרתי בזמן מבחנים, יצאתי משיעורים, מוותרת לעצמי ומגישה מבחן ריק וכו'. הצלחתי להתמודד בכך בכך ש"חיזקתי את עצמי", תרגלתי יותר, נשמתי, יצאתי באמצע, קצת סיוע מהמורים וכיתות קטנות/תוספת זמן ועוד הקלות שקיבלתי מההפרעות קשב וריכוז שלי, אך בחטיבה כבר לא נותנים לי הרבה עזרה, נותנים אבל פחות ואומרים שאני לא צריכה והכל.. במתמטיקה אני מיועדת ל-5 יח"ל וקיבלתי במבחן תחילת שנה 90 בציון, עקב למידה מרובה של 4 שעות ביום והכנה מרובה. אך באנגלית ששם לאחר עבודה מרובה ובכיתה ז' היה לי מורה אחרת שתמכה בי וחיזקה אותי ולמדתי המון וסיימתי בכיתה ז' עם 100 בתעודה, אז בעקבות כך אני מיועדת באנגלית ל-5 יח"ל היה לי התקף חרדה וקיבלתי נכשל לאחר שהגשתי אותו ריק לאחר ששוב.. החרדה הופיעה. מה יקרה אם..? אמרתי למורה שלי, היא דיברה עם מורים אחרים וביררה לגבי החרדה, ראתה מבחנים אחרים ואמרה שהמורים האחרים טוענים שזה לא קרה ואמא שלי טוענת שאין לי, אמא שלי פסיכולוגית, אך.. היא לא מוכנה להודות שאני צריכה עזרה, שיש לי חרדות, שקשה לי, ותוך כדי הביטחון שלי יורד שוב, יש לי את כל התסמינים וזה ממש מפריע לי, איך אני יכולה לשכנע אותה שבאמת יש לי חרדה? שבאמת קשה לי? שאני לא אומרת את זה סתם? וגם.. מי מורשה לאבחן את זה?
ועוד משהו, אני חושבת ודיי בטוחה גם שיש לי OCD, הפרעה טורדנית כפייתית. למה? ובכן, יש לי את *כל* התסמינים והמאפיינים מגיל צעיר, יש לי מחשבות אובססיביות, התנהגות כפייתית, פרפקציוניזם מוגזם הפוגע בביצוע משימות, אני חייבת שהכל יהיה אותו הדבר, אם לא אני אתחרפן, זה בולט אצלי והרבה שמים לב לכך, אני יודעת שפה אמא שלי אכן שמה לב לכך אך שוב.. היא מתקשה להכיר בעובדה הזאת, ואני לא צוחקת, היא מצפה ממני כמו הרבה להמון, היא לא מוכנה להודות שיש לי קשיים והיא לא נותנת לי לוותר, היא אומרת לי שאין "לא יכול", יש לא רוצה. והיא באמת עוזרת לי עם "קשיים" מסויימים להתמודד, אך היא אומרת שאין לי לא את זה ולא את זה וזה שטות, ונכון שזה המקצוע שלה, אבל פשוט.. רואים שהיא שמה לב, היא פשוט מתקשה להודות שפאקינג קשה לי, שיש לי בעיה, שיש לי הפרעה והיא לא רק ADHD.
איך אני מסבירה לה? איך אוכל להוכיח לה? איך אגרום לה להבין?
ועוד משהו, מי מטפל בדברים כאלה? רופא ילדים מומחה/פסיכולוג/פסיכיאטר/נוירולוג?
תודה רבה לכולם, אשמח לתשובות ולעזרה מתאימה (: