היי לכולם,
הרשת החברתית רועשת ורוחשת בנשים המוחות "גם אני".
האמת, גם אני, תרתי משמע ושם הבעיה שלי.
- אני מעוניינת לומר את שתי המילים. אבל הניסיון המר שלי צילק והותיר חרדות שמדי פעם מתעוררות כשאיזה פסיכי ברחוב מחליט שאני יותר מדי נאה עבור ההליכה ברחוב או לחשוש שיקום לו שוב מחזר פסיכוטי אובססיבי שלא יניח לי דקה ואחשוש שוב לחיי.
- אני חוששת מהכניסה לחיי האישיים באספקט הזה.
אין לי שום בעיה לצחוק ולדבר על כל נושא. להעלות אנקדוטות או סתם סיפורי הלצה אישיים שלי על כל מיני נושאים, אבל נושא ההטרדות והתקיפות המיניות הן טאבו.
קשה לי עם טאבויים אבל זו עובדה. כמו שני ניגודים שחיים בי, לשתף אבל גם לחסום. לשמור על עצמי ולשחרר.
לשתף בפייסבוק למשל יכול להכניס אותי לחשיפה שאני ממש לא מעוניינת בה, אבל מצד שני - אני כן מוחה. אני כן רוצה להשתתף כי אני חזק בסטטיסטיקה בכל המובנים. ואם בחורה צעירה תוכל לקרוא אותי, היא תקבל מסר: "תילחמי. כי אם תשתקי, זה יתאפשר. וכן, מותר לך להיות יפה מבלי להתנצל. תהי מודעת".
ישנם סיפורים שלא אוכל לשתף יותר בחיי. הם משפיעים באופן מובהק ברמה התפיסתית שלי על גברים למרות שאין בי שום פגם חברתי או בין אישי, כזה שיהיה.
אני כן חושבת שהמקרים האמיתיים של נשים לא באמת נמצאים בבתי משפט או על גבי העיתונים ולכן, חשוב לחשוף את הסטטיסטיקה מבלי לחשוף יותר מדי.
אבל הסלוגן "גם אני" תמציתי וקולע. לא מצריך ממני באמת שיתוף תיעודי האירועים שהיו למרות שעברו שנים על גבי שנים. זה עדיין תופס. זה עדיין קיים בי בהרבה מובנים וכאלה שאיני מודעת אליהם וכן הכתיבו סוג התנהלות/תגובה בי.
- אין לי כוח לשאלות מרובות מאנשים/מכרים או לסקרנות. לספר על סטוקר אובססיבי שעד היום הרבה דברים מאותה התנהגות מעירים בי חרדות, יכול להציק לי.
אנשים מסויימים יודעים כי סיפרתי. אבל הם לא הרוב וגם הסיפורים הם מאוד כלליים.
זה לא שאב ממני סוג של וידוי מלא וקושי שלא ניתן לרכך.
אני די מנוגדת עם עצמי באם כן להכנס לזה או לא,
המשמעות של זה תוכל לחרוט בי חלילה משהו אבל המשמעות הנגדית של זה היא תרומה חברתית בלתי ניתנת לשיעור.
מה אני עושה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות