מה לעשות לאחר השחרור - להתחיל את החיים כפי שאני רוצה או לפי התערבות הוריי... ?

היי,
אני באמת אובדת עצות.
השתחררתי לפני חודש וכבר תכננתי מה אעשה אחרי השחרור לפי הסדר:
1. לטוס לחו"ל עם החברה הכי טובה שלי (הטיול הגודל)- במקרה שלי כחודשיים.
2. ללמוד לימודי מוזיקה.
התחלתי לעבוד כדי להרוויח כסף- עובדת כל יום ולהמשיך ללמוד בבית- לנגן בפסנתר כל זמן שיכולה וכמובן רוצה.
האופציה הראשונה שלנו היא לטוס לארה"ב ולכן אנחנו עובדות על ויזה.
במידה ונקבל, נצטרך כ-50,000 שקלים לארה"ב לפי תכנונים שלנו כולל הטיסות היקרות.
כלומר, כדי שאוכל ללמוד בשנה הבאה (אוקטובר 18') אצטרך לטוס בסביבות מאי- יוני לחודשיים.
עד אז, לא רק שלא ארוויח את הסכום הנדרש, גם אם אקרע את עצמי כל יום בכפולות (הריי רק לפני שנייה השתחררתי..),אצטרך ללמוד תוך כדי (להמשיך לנגן ולהשלים דברים שקצת הזנחתי ונגינה על פסנתר זה תרגול. זה חייב להיות מושלם כדי להתקבל לבית ספר כלשהו) כשלא יהיה לי זמן ללמוד (מהבוקר עד הלילה אעבוד), בעיני זה לא כלכך הגיוני. מבחינת חו"ל- ההורים שלי יוסיפו לי כסף, אבל אצל החברה שלי זו לא אופציה- כל אחד והמצב הכלכלי שלו. מבחינת הלימודים- ברגע שנניח אחזור מארה"ב זה יהיה בסביבות יולי/ אוגוסט והמבחנים ללימודים כבר בספטמבר 18'.
כלומר, בסך הכל יהיה לי כחודש- חודש וחצי ללמוד בשיא הרצינות.
מי שמבין במוזיקה יודע שזה תרגול, זה כמו מתמטיקה רק בסגנון קצת שונה.
כמובן גם כישרון, מזלי שאני מנגנת מגיל 4 ואני מאוד אוהבת את זה.
גם אם לא נשיג ויזה נטוס למקום אחר, למזרח או ארגנטינה וגם אם זה יותר זול עדיין לא נשיג את הכסף בכמעט חצי שנה..
כנראה שאתם חושבים, אז מה הבעיה? תטוסו יותר מאוחר, אבל הנה הבעיה.
ההורים שלי.
אני דור ראשון בארץ ומבחינתם החיים הולכים ככה: גן, בית ספר, לימודים בהשכלה גבוהה, חתונה, ילדים, קריירה במקביל, פנסיה והעולם הבא.
אם מבחינתם אני מפספסת גם את השנה הבאה ללימודים (פספסתי הריי את אוק'-17 כי רק השתחררתי באוקטובר) אני אהיה חסרת השכלה, לא ירצו אותי לקשר רציני כי כביכול לא התחלתי ללמוד (סבתא), בזבוז זמן ועוד..
אני מקשיבה, מכבדת, מעריכה אותם ויודעת שהם רוצים רק את הטוב ביותר בשבילי.
אבל, אני בת 20. אני מרגישה שהדבר הנכון בשבילי הוא לטוס באוגוסט-ספטמבר ואפילו אוקטובר, לא לוותר על החלום לטוס, וכשאחזור בנובמבר/אוקטובר 18' להמשיך ללמוד ברצינות, התמקדות, לאחר שאני יודעת שעשיתי את שלי ומה שרציתי ועכשיו אני מוכנה ורוצה להיכנס ללימודים ולא לעשות את הדברים מלחץ כי החיים זו משוואה של זמן.
אני יכולה להבין אותם, בנאדם צריך השכלה- לדעתי (לא שופטת אחרים) כדי להתקדם בחיים. אבל מה הלחץ? למה אנחנו צריכים לרדוף אחרי כסף, קריירה, התבנית הכל כך ברורה הזו כדי להיחשב "אנשים חכמים בחברה"- לעשות הכל מהר. כל אדם הוא אינדיבידואלי, ולי כן יש שאיפות ומטרות בחיים.
מי שמכיר אותי יודע שאת כל החיים שלי אני נותנת בשביל אנשים אחרים, כל דבר שהם רוצים שאעשה, בשמחה, אם זה לעזור בבית, אם זה לדאוג גם לסבתא וסבא ולהרים טלפון פעם בשבוע, לקפוץ כשיכולה, אם זה לדאוג לאחים שלי כשההורים לא נמצאים ולהיות כמו "אמא" בבית, אם זה לעזור לאדם ברחוב או בצבא (כששירתתי נתתי את כולי).
ההורים גם השקיעו בנו מלא, הורים מדהימים ואני תמיד מעריכה אותם על כך.
אבל במשך שבועיים לאחר שסיפרתי להם על ההחלטה שלי, הם מטפטפים לי שאני עושה טעות חמורה, מסתבר שגם סיפרו לסבתא שלי שאנחנו בקשר מצויין.
כאילו רוקמים מאחוריי תוכנית, כאילו אני עושה איזשהו "פשע", כאילו נכנסתי להריון / סמים..קצת פרופורציות.
השאלה שלי היא גורלית בשבילי מאוד:
האם עליי לעשות את מה שאני רוצה לעשות, לצאת לטיול הגדול, לחסוך בלי לקרוע את עצמי וקצת גם לתת לעצמי להינות מהתקופה הזו במחיר שלהם להתאכזב ממני?
או לוותר על הטיול הגדול, לטוס למשך שבוע כ"התפשרות" וללמוד בשנה הבאה והמחיר יהיה שאני אתאכזב מהם ומעצמי על כך ששוב אני עושה מה שמצפים ממני ושאני חיה בשבילהם ולא בשביל עצמי? לדעת שיום אחד אני אתחרט וארגיש פספוס.
בנוסף, מרגישה שלכולם יש אינטרסים.
מרגישה אבודה מאוד, אני בחודש הראשון של השחרור ציפיתי להיות מאושרת, אבל זה לא קורה. אחרי כל שיחה איתם אני פשוט הולכת לבכות כי זה מדכא אותי, שלא סומכים עליי, שלא נותנים לי צ'אנס ומעריכים גם אותי. האינטרס של ההורים שלי הוא שאני אלמד בכל מחיר בשנה הבאה. האינטרס של חברה שלי הוא שאני אטוס איתה בסופו של דבר, למרות שהיא אמרה שאם אחליט שלא היא תמצא מה לעשות והיא חושבת שאני צריכה לעשות את זה בשביל עצמי ואני מאמינה לה.
אני מרגישה שכל החלטה שאקבל תפגע במישהו אבל אני לא רוצה להיות במקום של הילדה שעוזרת לאנשים ונותנת אפילו מה שאין לה וכשמגיע הרגע שלהם- פתאום מה שאני רוצה לעשות לא מעניין אף אחד.
אולי גם תחשבו שאני פראיירית שבכלל חשובה לי הדעה של ההורים כי כמו שאמרתי אני בת 20.. אני אחליט כל החלטה שאהיה שלמה איתה אבל בכללי מעדיפה תמיכה של ההורים שלי כי אנחנו ביחסים מעולים.
אני ממש ממש אשמח לשמוע דעות שלכם גם אם זה מנסיון וגם אם לא.
תודה על הזמן.