שוקלת לפרוש מלימודים שרק התחלתי, לאן נעלמה ההתמדה שלי?

התחלתי ללמוד במסגרת אקדמית שנה א לתואר ראשון שיחסית אני הכי מתחברת אליו.
עבר חודש מתחילת סמסטר שאני מרגישה שאני איבדתי את השמחה בחיי.
אני כן בנאדם שבבית ספר למד ועשה בגרות מלאה. ועובדת מזה 3 שנים במקום עבודה בצורה קבועה.אני מוצאת את עצמי בכל שניה שאני מקדישה ללימודים בין עם זה במהלך השהות במכללה וגם בזמן שאחרי בסטרס מטורף ורצון עז להפסיק.
יש שיקולים כספיים שהושקעו 5000 שח שיוכפל אם אחליט לפרוש עפ"י תקנון מכללה יחייבו אותי במחצית מהשכר לימוד שנותר והוצאות נלוות.מה יכול לקרות אם לא אשלם אותו? ופשוט יפרוש. וזמן של חודש לא נתייחס לזה. כי באמת לא בוצע ניסיון באמת לצלוח אפילו סמסטר. אני מודעת לזה שאולי אני ממהרת להסיק מסקנות ולא נותנת לעצמי צ'אנס באמת. כי בכנות אני מאוד מתחברת למקצוע שיבוא אחרי התואר.
יש בעיה עם הקורסים שמועברים שלא מעניינים בכלל ואני בטוחה שהרבה יגידו את זה במהלך התואר שלהם. כי מה לעשות אם היו מלמדים מה שתכלס צריך לתואר אז זה לא היה 3 שנים ולא היו עושים קופה עלינו. שלא נדבר על החופשות שיש בין כל שנה ושנה. יש שיחלקו עלי ויגידו טוב לנשום אויר ויש יגידו שהיו מעדיפים לסיים עם זה בבום. של שנה וחצי אולי.. בקיצור לבכות מדי יום על החופש שנלקח ממני וההקדשה של הזמן לצורך תואר שיש לו משקל רב וערך לעתיד ברור לי. אבל גורם לי לכאב רב מבחינה של דופק לב מהיר במהלך השיעור. מוצאת את עצמי שואלת מה אני עושה פה?יותר מדי פעמים במהלך החודש האחרון. בכי לא נשלט בכל רגע נתון שאני לא ליד אנשים קרובים. יתכן ויש לי קשיי הסתגלות ברמה גבוהה? לדעתי זה לא יעבור אחרי סמסטר אפילו כי אני לא רואה את עצמי עוברת את הזמן זה ולא כי זה ניראה לי רחוק ברור לי שזה עף. אני לא מסוגלת לשבת ללמוד בכיף עזבו כיף אני לא מקללת כל שניה ובוכה. מההיכרות שלי עם עצמי לפני כ6 שנים הייתי במסגרת לימודית ונתתי מעצמי 100% וקיבלתי תעודת בגרות בהצטיינות. מבחינת שכלתנית לדעתי ולדעת אנשים אני לא נופלת מהרבה סטודנטים מבחינת מיומנויות למידה והבנה של חומד נלמד. ואלו שבפרט אתי בחוג שאותו אני שוקלת להפסיק. אין משהו אחר שאותו ארצה ללמוד במקום. אולי רק למודי תעודה.
כי מבחינתי אם לוותר עכשיו על תואר אז אין לי למה לחזור אליו בעתיד ..כי שוב מבחינת פניות ורצון לקבל את התואר אני שם.
אבל ההשקעה שכרוכה בו חשבתי שזה יבוא עם הזמן.. ותוך כדי אני פשוט יזרום עם הזרם כמו בעבודה הנוכחית שלקח לי זמן להתרגל וכמו בצבא שהכל היה מוזר בהתחלה ורציתי לעזוב חח כמו כולם ולבסוף מצאתי לנכון להישאר. מתוך חובה .
אני לא מדמיינת את עצמי יושבת ולומדת את כל הקורסים הלא מעניינים בעליל ומייחלת ששלוש שנים יעבור עם שאלה שאולי אצלח את התואר ..אני רוצה לחיות את החיים שאגיד לעצמי את חסרת השכלה אין לך תואר ואיזה עתיד יהיה לך ולילדיך ..
אני יודעת שתמיד אפשר לחזור וללמוד אם במקרה ואתחרט ואפסיק את הלימודים.
אבל אני באמת מנסה להבין עם עצמי מה נכון בעבורי מבחינת ההווה לעשות להישאר ולהמשיך את הייסורים ותאמינו לי שעברתי דבר אחד או שניים בחיים קשים מאוד ולא וויתרת על עצמי אז ככה שאני לא מפונקת.. אני לא מבינה למה התחלתי ללמוד בכלל מה חשבתי שיהיה.. תאמת רציתי את זה ובאתי הכי מוכנה לקראת זה אבל אחרי חודש ימים שהתחיל ביג טיים ברגל שמאל אני מבינה שזה לא בשבילי אני לא מצליחה להתמודד עם הקושי והעומס והישיבה מתמדת וההקשבה המאולצת והכתיבה והחזרה על חומר וההתמדה הזאת שאני שואלת את עצמי לאן נעלמה?
אני יודעת שאת ההחלטה אני אצטרך לקחת ואני רק יודעת הכי טוב מה נכון בעבורי.
אבל אני פשוט רוצה חוות דעת מאנשים שלא ישפטו או יבקרו אותי מנקודת מבט אישית.
כי אני יודעת שברגע שאני אשתף חברות הן ישר ינסו לסטות אותי מההחלטה של לפרוש. ולא יבינו כמו משפחתי שרואה אותי יום יום עוברת את הקושי. שאגב לדעתם אני צריכה לעשות מה שעשה לי טוב כרגע. מבלי לחשוב על העתיד הרחוק שזה טוב ולא טוב אך באמת תלוי למי ובאיזה מקרה. עבר או עובר את מה שאני או סתם מישהו שיש לו באמת עניין לענות תשובה ממקום של הבנה אני אשמח כי אני באמת צריכה אתכם.