אני שקרנית פתלוגית, איך להפסיק?

ובכן מגיל נורא צעיר אני משקרת
חשוב לי לציין שלא חוויתי משהו טראומתי במיוחד
פרט לכמה דברים שאני לא בטוחה שהם השפיעו עליי.
אז כבר מגיל 7 בערך הייתי ממציאה לעצמי דמויות בראש לרוב הן היו דמויות עם סיפור נורא טראומתי
כל פעם כשהרגשתי שכואב לי הייתי מספרת לאנשים סיפורים מומצאים כגון: ההורים שלי מכים אותי/ אני חולה במחלה נדירה וכו. כשאני מסתכלת על זה במבט לאחור אני די בטוחה שפשוט לא ידעתי למה ככ כואב לי אז הייתי מנסה להפשיט את הכאב הזה ולספר אותו בתור סיפור טראומתי שבכלל לא חוויותי.
איכשהו מגיל נורא נורא צעיר הרגשתי כאב מטורף וריקנות ובדידות שאני לא חושבת שילד אחר מסוגל לחוות. וכשרציתי לפרוק את זה עם אנשים והם היו שואלים אותי למשל: למה את בוכה? ואני בתור ילדה לא ידעתי איך להסביר לאנשים שפשוט כואב לי בלי סיבה מוחשית. הייתי מספרת מלא סיפורים
כמו: אני בוכה כי אבא שלי הרביץ לי וכו.
רק אציין שהייתי תמיד יותר מדיי בוגרת לגילי במחשבה בתחושות שחוויתי ובדרך שראיתי את העולם. הייתי גם סתם ממציאה סיפורים שלא באמת הועילו לי למשהו סתם סיפורים כמו: דודה שלי מצרפת באה אלינו היום והיא אמרה שכך וכך..
בסיפורים האלו הייתי סוחפת אחריי ילדים והייתי נשמעת לכולם נורא מגניבה ושנורא שווה להיות חבר/ה שלי. לאט לאט השקרים האלו והדמיונות הפכו להיות כפייתים בקטע מפחיד ממש. כשהייתי מנסה לעצור את עצמי פשוט הרגשתי שאני מאבדת שליטה והמילים פשוט נפלטות לי מהפה ללא יכולת לעצור.
כשהייתי בת 13 בערך הבנתי שמשהו לא בסדר
איתי ושאני חסרת שליטה לחלוטין על כל השקרים האלו והדמיון היותר מדי מופרע הזה. התחלתי תהליך עם עצמי של התנתקות מהדמויות האלו שתמיד היו אצלי בראש. חשבתי שאם התנתק מהם אהיה אדם רגיל והכל יהיה טוב ובהחלט טעיתי
השקר נכנס אליי כמו דיבוק ופשוט לא הרפה ממני
אמנם כבר לא הייתי מדמיינת שאני אמנית מיוסרת שכל חיה התעללו בה והיא מחפשת מחסה ברחובות
אבל המשכתי להמציא סיפורים באופן כפייתי
עכשיו כבר לא הפכתי לדמויות אלא הפכתי את עצמי לאיזשהיא דמות שבכלל לא קשורה אליי.
חשוב לציין שאני אדם רגיש בצורה מוגזמת אפילו
ולא יכולתי להתמודד עם ההרגשה הזאת לא יכולתי להתמודד עם ההבנה שאני חסרת שליטה מול מה שיוצא לי מהפה. בשלב הזה התחלתי להתנסות בסמים הרגשתי שזה הדבר היחיד שמרגיע אותי מכל הגועל נפש והזוהמה הזאת.
הסמים הקצינו יותר את ההרגשה הנוראית שלי בסופו של דבר והגעתי למצבים בהם אני כמעט ולא מבדילה בין דמיון למציאות עד כדי מצב של כמעט להזות דברים.
איכשהו גדלתי וקצת התבגרתי והגעתי לדי הרבה מסקנות בחיים שלי. כיום אני מרגישה נורא עדיין.
אני משקרת הרבה זה רןדף אותי. אני מרגישה שאלוהים הדביק בי קללה שלא תעזוב אותי עד יום מותי. קראתי על הפרעה של אנשים שהם שקרנים פתלוגיים ולפי איך שהבנתי הם אנשים שלא מרגישים מצפון אחרי שהם משקרים ומתנהלים רגיל בחיים שלהם (לפחות בהרגשה שלהם) בערך כמו סוציופתים.
אני ממש לא אחת כזאת. אחרי כל שקר שאני מוציאה מהפה שלי אני בוכה ומרגישה את המצפון צובט לי כל חלק בנשמה. אני פוחדת להמשיך לחיות ככה
אני לא רוצה להפוך לשקרנית פתלוגית חסרת מצפון או רגש. אני מרגישה בת אדם נוראית אני עדיין משתמשת בסמים. אמנם הרבה פחות אבל עדיין מרגישה צורך לברוח מהכל כי אני לא מסוגלת להתמודד. אני מסתכלת במראה ולא מזהה את עצמי אני מרגישה מנותקת מהגוף שלי העיניים שלי חלולות וריקות ואני באמת מרגישה שאין בי שום דבר
אני ככ רוצה להיות בנאדם כנה ואין אדם שמעריך כנות יותר ממני. מבחינתי כנות זה הדבר הכי קדוש שיש
אני פוחדת מעצמי אני לא יודעת מי זה עצמי אני אבודה ביקום הזה ומרגישה בדידות וריקנות ואני ככ נגעלת מעצמי אני מתביישת לשתף מישהו בזה
אפילו לפסיכולוגית שלי אני משקרת
אני במצב אבודדד אני לא יודעת מה לעשות
פגעתי בככ הרבה אנשים שיקרים לי
אני מרגישה שאני קרובה ממש מפשוט לתלות את עצמי בשירותים