האם להילחם על התפקיד שחלמתי עליו או להשתחרר מהצבא?

אני נמצאת במסגרת הצבאית כבר חמישה חודשים. מאז גיל קטן ידעתי שאני פציפיסטית, והדבר הכי מרוחק ממני אי פעם זה הצבא. לפני הגיוס כעסתי על צה"ל ועל גיוס החובה, התעלמתי מהצווים והייתי מוכנה לשבת בכלא על האמונות שלי. אבל אז משהו השתנה, הסתכלתי על המזגן שלי מחוץ לחלון (שאפילו לא עובד), שמאז שעברתי לדירה הזאת חסמה לי את כל הנוף מבחוץ, ובתור ילדה חולמנית שאוהבת להסתכל מבעד לחלון שעות ולחלום זה הרס אותי. שנים זה שיגע אותי, מבטי בוז בעיטות ורעש הגשם מאוחר בלילה על דפני המתכת לא עזר לי. אבל רק לפני שנה הגעתי להארה והפכתי את שטח המזגן למיני גינה מקסימה שכל פעם שאני מגיעה לחדר היא נקודת האור שלי. והיום, אני אוהבת את המזגן המעצבן הזה. רציתי להפוך את הצבא למזגן שלי. מיהרתי לתקן את הטעות שעשיתי, סיימתי צו ראשון אבל יום המאה לא הלך, עד כמה שהתחננתי, וזאת הייתה רק טעות של פקידה שביחד איתה רקדנו על ביטול וחידוש תאריכים. כבר היה מאוחר מדי לתקן ומועד הגיוס שלי היה קרוב מדי. מיד אחרי ההארה שלי, לפני צו ראשון, ביקשתי מהם להיות חובשת, או כל דבר אחר שקשור לחיל הרפואה. בשבילי, להיות בצבא גם אם זה בתפקיד הכי קטן שיכול להיות והכי לא קרבי שיכול להיות עוזר אכשהו לפגוע באנשים. אבל, אם אני אהיה בחיל הרפואה גם אם זה יהיה בתפקיד הכי קטן שיכול להיות אני אדע שאני אעזור להציל אנשים, וזה הסתדר עם האמונות שלי. אל תבינו אותי לא נכון, אני מאוד אוהבת את מדינת ישראל ומבינה את הסיטואציה, אני יודעת שזאת הדרך היחידה כרגע שאפשר להגן על הארץ ומחאות שלום לא יעזרו. אבל אני גם חושבת שהצבא הוא לא הפיתרון שיפתור הכל ובטח שאני לא אהיה הבן אדם שישנה את זה. יש לי רצון עז לעזור ולתרום למדינה שבה הגנו עלי, ולתרום את חלקי מאהבה רבה, אבל לא בצורה שתגרום לי להחרט על כל יום שאני חיה. אמרתי את כוונותי לפני צו ראשון בצו ראשון ואחרי צו ראשון ובגלל שלא עברתי יום המאה בחרו בשבילי ,וגוייסתי לחיל האחזקה. אני קיבלתי את זה בתור בדיחה אירונית מרשעת שלהם. אני הרי הודעתי להם שאני פציפיסטית וממה ששמעתי הם לא אוהבים פציפיסטים, ובידי כך שמו אותי להתעסק עם נשקים מטונפים שאני לא מאמינה בהם כל היום. זה הרס אותי וביום הגיוס דיברתי עם קבן והוא שיחרר אותי מהתפקיד. סיפרתי לו על הבעיה שלי והוא הציע לי ללכת לוועדת מצפון, אני סירבתי בטענה שזה צבוע שפתאום אני אסרב להתגייס כי אני פציפסטית וכל האחרים כן התגייסו, הייתי חייבת למצוא את הדרך שלי ולהילחם. מאז אותו רגע החיים שלי התחילו להירס לאט לאט. החיל מהטירונות ועד הסדיר. כמובן שלא לקחו אותי לחיל הרפואה, לא משנה כמה התחננתי. עברתי גיהנום כשיריתי בנשק, הרגשתי שחיללו אותי בכוח כמו שהכדור עשה לקרטון. צעקו עלי השפילו אותי ולא הבנתי כשהסתכלתי על הבנות האחרות, ועל הבכי החשאי שלהם בלילה למה מישהו צריך לעבור את זה. כשהגעתי לסדיר בלי קורס צחקו עלי מאחורי הגב ירדו עלי ולא הבינו עד כמה המצב שלי הורס אותי. בסדיר הבנתי יותר מכל עד כמה המערכת הזאת מחורבנת ועד כמה קצינים בעלי דרגות על הכתף חשים את עצמם מלכי נפטון ואנחנו הדגיגונים הקטנים שאוכלים את הצואה שלהם. שובצתי לתפקיד שהוא לא תפקיד וזה בעצם לעשות את כל העבודה השחורה של כל מי שלא רוצה לעשות אותה. התפקיד הוא לא קשה, אף אחד לא מרביץ לי, אף אחד לא משפיל אותי אבל אני מרגישה שהחיים שלי נעלמים ממני, כל פיסת אור בחיים שלי מתחילה להיות אפורה, אין לי חשק לעשות כלום. אני מרגישה שהתפקיד שלי כל כך חסר משמעות ואני לא מבינה למה אני חייבת לתת שנתיים מהחיים שלי על משהו שגורם לי להתחרט על זה שקמתי מהמיטה. ניסיתי לדבר עם המפקדים והקצינים שיתנו לי אפשרות לעבור קורס חובשים, שיתנו לי משמעות ויראו איך אני אעבור בהצטיינות למרות שהם לא חושבים שאני מתאימה (לא ניסו אפילו). הם אמרו שאין מה לעשות עם המצב שלי. אני מרגישה שאני מאבדת תקווה להגיע לקורס חובשים וברגע שאני אאבד אני אהפוך להיות דכאונית, וזה ההפך ממני. אני רואה את זה במבט שלי במראה, ואין פעם שאני לא בוכה אחרי זה. דיברתי עם קבן והוא הפנה אותי לפסיכיאטר. הוא אמר שאם אני אמשיך להרגיש ככה אז יש לי שני אופציות: תרופות או פטור מהצבא. אני יודעת ששום דבר משני האופציות האלו לא יעזור, אני ארגיש כמו כישלון אחד גדול ומהלך, גם אחרי שנים רבות שאני אשתחרר מהצבא. לא מספיק שעכשיו אני מרגישה כישלון שלא הצלחתי להשיג את התפקיד היחידי שאהיה בשלום איתו, אם גם אצא מהצבא אני ארגיש פי כמה יותר נוראי. השאלה שלי היא: האם כדי להמשיך להילחם לתפקיד שאני רוצה בידיעה שהסיכויים שלי כל כך קלושים, אני חמשה חודשים בצבא. להילחם אומר לבוא כל יום למפקדים ולשגע להם את השכל עם הבקשות שלי, אני יודעת שרק ככה הם יקשיבו לי, אבל אני לא בן אדם כזה. או לצאת מהצבא ולהרגיש כמו כישלון אחד וגדול במשך כל החיים שלי.