שלום לכולם, קודם כל אין מישהו אחד מהמשפחה שלי שאני אוהבת והוא אותי או מישהו מהמשפחה שלי שאני מדברת איתו, כל המשפחה שלי הם אנשים מאוד דוחים ותמיד כל הילדות התעללו בי. אני גרה רק עם אימא שלי ואנחנו מאוד שונאות אחת את השנייה ולא מדברות מילה, יש לי דודים שגרים ממש קרוב אלינו אבל הם אנשים דוחים ואני לא מדברת איתם, אני גם חיה כמו ענייה.
יש לי פטור מהצבא ואני מאוד עצלנית וממורמרת תמיד, משפטים כמו ״תחייכי קצת מה קרה״ ו ״למה את כזאת עצובה״ אלה משפטים שאני שומעת כל היום מאנשים שרואים אותי, תמיד בעבודה אני מאוד עצבנית וממורמרת ומתה שהיום יגמר כבר ואחזור הביתה לנוח.
זה ישמע שחצני אבל אני בחורה מאוד יפה, וחבר שלי הוא הגבר הכי חתיך שאי פעם ראיתי.
לדעתי החיים שלי היו יפים והייתי אוהבת אותם רק אם הייתי בת זוג של גבר עשיר והוא היה עושה בשבילי את כל העבודה ואני כל היום הייתי מטיילת ואוכלת במסעדות.
כל היום בעבודה אני אומרת לעובדים אחרים שאיזה נורא זה לחיות ומתבכיינת להם.
אין לי אף כיוון או מטרה בחיים, יש לי בגרות מלאה אבל הציונים שלי די נמוכים (גם רק 3 יחידות במתמטיקה ואנגלית), המקצוע היחיד שקצת מעניין אותי זה איפור אבל זה מקצוע מאוד קשה ונראה לי שגם בו אני לא אצליח. כנראה כל החיים אני פשוט אעבוד בעבודות על שכר מינימום.
אני לא רוצה להתחתן, מה הטעם להתחתן כשאין לי חברות בכלל או משפחה? מי לעזאזל יבוא לחתונה?
ואני לא רוצה ילדים, אני מאוד עצלנית וילדים זאת אחריות מאוד גדולה, אני לא חושבת שאני אצליח להיות אימא, וגם תמיד אני חוזרת מהעבודה עייפה מתה, לא יהיה לי כוח לגדל אותם.
אני לא רוצה להקים משפחה אז לא כזה חשוב לי גם לקנות דירה משלי, לא כזה אכפת כל שנה לעבור דירה.
אני מאוד שונאת לקום עם שעון מעורר ולעבוד, מה הטעם לחיות אם 6 ימים בשבוע אתה נקרע כל היום בעבודה ומאוד ממורמר בה ורק בשישי בערב ושבת קצת נהנה?
איזו נקודת אור יכולה כבר להיות לי בחיים?
ואין טעם להציע לי להשלים עם המשפחה, זה מקרה אבוד כבר.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות