נמצא בצומת דרכים בחיים, מרגיש מתוסכל, איך למצוא משמעות ולהתרומם מהמצב הזה?

שלום חברים,

אשתף בקצת על מה שעובר עלי,

אני בן 38, נשוי + 0 , לומד לתואר ראשון וכרגע בין עבודות..

לפני כמספר חודשים איבדתי את מקום העבודה שלי, עזיבה הדדית. מאז אני לא מוצא מקום עבודה, הציעו לי מקום אחד אבל השכר בו ממש נמוך, בערך 30 ש"ח לשעה.. וזה בערך עבודה של תמיכה טכנית לרשתות.

מהיום שבו חזרתי לארץ מהטיול הגדול, בערך לפני 14 שנה, עבדתי בטכנאות מחשבים ורשתות וגם בתשתית אינטרנט. לפני כשנה וקצת עזבתיהועזבתי ועברתי לתפקיד בתחום, אחר בו לא הצלחתי להצטיין ולהסתגל עד שלפני מספר חודשים עזבתי ומאז אני בבית, שולח קורות חיים ומנסה ללמוד.

הבעיה מעבר לכך שאני כבר בן 38, ללא השכלה מהותית פרט לתעודה של מנהל רשתות Mcse מלפני עשור. עדיין מציעים לי שכר נמוך מאוד ואני חושב על הסבה מקצועית לתחומים אחרים, גם אלו שאני לומד כרגע, כמו פסיכולוגיה, אבל גם בעבודות האלו השכר נמוך מאוד וגם לא תמיד משרות מלאות. ואני מחפש הסבה מקצועית לתחום אחר.. בתחום המחשוב והייטק או תחום אחר לחלוטין... אבל שיכבד מבחינת פרנסה. אני על קריירה כבר די ויתרתי.

אני מרגיש דכדוך ותסכול רב. אני בקושי יוצא מהבית ונמצא בו לבד עם בעלי החיים שלי. המצב הכלכלי שלי לא הכי מזהיר אבל גם לא גרוע, וזה לא כל כך העניין.. כי אני צריך למצוא לעצמי תעסוקה ומיום ליום זה הולך ונהיה קשה יותר ויותר. במיוחד מבחינה נפשית. ממש עד כדי תחושות דיכאון, אותם אני מכיר היטב מאחר וכבר חוויתי אפיזודות כאלו של דיכאון, שטופלו בטיפול תרופתי. מעולם לא נצרכתי לאשפוז וכדומה. והאבחון הוא בדרך כלל דיסתימיה קומורבידית.

זה מתבטא בכך שאני תמיד נמצא במצב של קיפאון. מה שמוכר כfreeze מהFFF. יש את מצב התמודדות, מצב הבריחה ומצב הקיפאון.. אני פשוט נמצא במצב של קיפאון, אני לא מצליח אפילו להרים טלפון או הודעת טקסט לחברה שמחכה לתשובה לגבי העבודה. לא מצליח לתקשר אפילו עם משאבי האנוש בקיבוץ שלי או באופן כללי עם אנשים מוכרים או זרים.. האמת שלפעמים עם זרים קל יותר.

אני הולך לפסיכולוגים כבר יותר ממחצית שנות חיי... ולדעת הנוכחי שבהם, וגם לדעתי בעקבות לימודי הפסיכולוגיה שלי - אבל אני לא יכול לאבחן את עצמי, אני סובל מהפרעת אישיות המנעותית. דבר שהוא די הגיוני בסיפטומים ובהתנהגות שלי. העניין שזה לא משהו שאני שש לשתף בו את הזולת, שעשוי לזלזל בכך ולא לגלות הבנה לסבל הרב שאני חש מדי יום. אחת הבעיות הקשות היא בעצם קבלת החלטות וחשש מביקורת.

אני חש גם תסכול על מצבי בגיל 38.. והבנה שנסיבות החיים הביאו אותי למקום בו אני נמצא. אני עדיין ללא תואר ראשון, ללא עבודה יציבה עם שכר הולם שהייתי מצפה לקבל בשלב זה (הייתה לי עבודה יציבה במשך 14 שנה עם שכר נמוך אבל תנאים נוחים, והעבודה האחרונה התאפיינה בעיקר בהתנהלות בעייתית של החברה בה עבדתי, אתית והתנהלותית במיוחד בענייני שכר - והיום הם בכלל בפרפורי גסיסה).

אני מרגיש תסכול עז, אני לא בטוח בגלל לגבי ה"מחר" שלי, לא רואה כל כך את האופק. יש לי סוג של ביטחון כי אני גר בקיבוץ, אבל לא לעולם חוסן. אני צריך להיות אחראי לגורלי שלי ולא לאפשר לאחרים להיות אחראים ישירים לגורל שלי. הבעיה היא שאני חש דימוי עצמי נמוך ביחד עם ערך עצמי נמוך ופחות מאמין ביכולות ובכישורים שלי וזה כמובן פוגע בכל המישורים של החיים שלי.

לעתים אני לא בטוח עד כמה אשתי מבינה אותי.. עוד הייתי יכול איכשהו להתפשר על הצעת העבודה שהציעו לי כי שם אולי יש קצת אופק להתפתח, אבל אשתי לא מבינה את זה וחושבת שמנסים לנצל אותי ויתכן שיש משהו בדברים שלה, אבל רק באופן חלקי. כך שאני יוצא קרח מכל כיוון ואפילו קצת מאוד מתוסכל.

מה שמפריע לי זה החוסר החלטיות, חוסר יכולת לפעול.. מתוך פחד או חששות שנראים רציניים אבל הם כנראה לא..

לא יודע מה לעשות...