איבדתי את כל החברים שלי, ואני מרגישה לבד, איך להתמודד עם המצב?

בזמן האחרון מרגישה בדיכאון ולבד, בעיקר בגלל חופש פסח.
כל החופש לא היה לי עם מי לצאת.
אין לי חברים, איבדתי אותם במהלך החיים.
החברות מהיסודי- הידרדרו, מסתובבות בחברה לא טובה.
החברות מהתיכון- הייתה לי חברה טובה מאוד 6 שנים שעשתה לי קטעים מגעילים ללא סיבה מיוחדת וגרמה לכל החברות המשותפות לשנוא אותי ולנתק ממני קשר.
חברה נוספת מהתיכון שנעלבה על כך שבמסיבת סוף שנה כיתה י"ב רציתי ללכת הביתה במקום לחגוג ומאז לא דיברה איתי למרות שניסיתי ליצור קשר.
3 חברות ילדות שפשוט כל אחת פנתה לדרכה, עברו לגור בשכונה אחרת, כשרואה אותן הן אומרות שלום וזהו...אחת התארסה וכל היום עם הארוס שלה.
בצבא- היו לי חברות טובות שהקשר פשוט נותק, גרות רחוק, לא יוצא להיפגש. היו 2 חברות ממש קרובות שלא אהבו את העובדה שקיבלתי פטור מסוים בצבא (בעיות במשפחה) ואז הרגשתי אנטי וניתוק קשר.
הייתה לי חברה מאוד טובה בצבא, המשכנו להיות חברות גם אחרי הצבא, אחרי שאני והאקס נפרדנו התקשרתי אליה כדי שתעודד אותי, ובמקום זה היא האשימה אותי בפרידה! בכיתי לה בטלפון וכל מה שיש לה לעשות זה לבקר אותי למרות שהיא בקושי הכירה את חבר שלי ואפילו לא יודעת מה טיב היחסים שלנו לעומק. מאוד נפגעתי.
בלימודים- יש חברות אבל גרות מאוד רחוק, נפגשות רק בלימודים, לא כל כך מחוץ ללימודים. הן לא חברות אמיתיות מבחינתי כי הן כל הזמן רבות, מרכלות ומתנהגות בצביעות, ועמוק בלב אני יודעת שברגע שהלימודים יסתיימו כל אחת תפנה לדרכה.
ידידים- יש לי ידיד מאוד יקר לליבי אבל הוא גר רחוק אז יוצא לי לראות אותו אולי פעם בשנה והרוב מתבסס על שיחות טלפון.
יש לי ידיד שהיה מאוד קרוב אליי מגיל מאוד צעיר, הוא עבר לגור בעיר אחרת אבל גם כשבא לבקר את המשפחה שלו כאן הוא מבטל את הפגישות המשותפות שלנו. למשל, קובעים ביום ובתאריך מסוים ואז הוא מודיע כמה שעות לפני שהוא יוצא לטיול?!
ובכלל, הרגשה כללית שמאז שהוא יצא מהארון אני פחות מעניינת אותו והוא מעדיף לצאת עם אנשים מהקהילה שלו.
האקס שלי היה הבנאדם העיקרי שיצאתי איתו לפני שנה, אבל נפרדנו והוא מתחתן עוד מעט, אז גם הוא לא בחיים שלי יותר.

אני מגדירה את עצמי כאדם חברותי, אני אוהבת ליצור קשרים חברתיים, אבל משהו השתבש לי בדרך.
חברויות שניסיתי לשמור עליהן, פשוט לא נשמרו.
אין לי חברי ילדות כמו לכולם וזה מאוד עצוב.
אם אני רוצה לצאת בסופ"ש אין לי עם מי, חוץ מהמשפחה שלי, שגם היא מאוד קטנה והקשרים בה רעועים.
פעם היינו חוגגים חגים ביחד והיום גם זה לא קורה כי כולם עייפים ומבוגרים.
אני לומדת לימודים מאוד קשים אז גם אם היה לי זמן בסופ"ש, לא הייתי יוצאת כי יש לי מבחנים פשוט כל הזמן.
אני כל הזמן חוששת מזה שאין לי חברים ושאני לא אמצא בן זוג ואהיה רווקה.
בד"כ אנשים מכירים דרך חברים, מכרים, משפחה ולי אין איפה להכיר חוץ מבאינטרנט שזו פלטפורמה שאני לא כל כך מחבבת.

אני כל כך מקנאה באנשים שיוצאים, מבלים, צוחקים, ובאמת שומרים על חברות אמיתית אחד עם השני.
אני מוצאת את עצמי מבלה רק עם אמא שלי, מבקרת את סבתא שלי, עושה שופינג עם עצמי.
כמה אפשר? כמה זמן כל זה ימשך?
אני יושבת בבית ומרחמת על עצמי, שומעת שירים עצובים ובוכה, נזכרת באקס שלי ונקרעת מבפנים על זה שהוא עומד להתחתן ושיש לו כל כך הרבה חברים סביבו.
ניסיתי ללמוד ולהכין את עצמי למבחנים, לכתוב עבודות, אבל זה פשוט לא הולך עם כל המחשבות האלו מסביב.