התסכול מוביל אותי להתפרצויות עצבים לא נשלטות במיוחד, איך לשלוט בעצמי?

הכותרת מדברת בעד עצמה.. אז פשוט אתן יותר בשר על למה אני מתוסכל..
אני בן 21 לא מפחד לומר שאני אנטיליגנט, שנון והכי מצחיק שתפגשו
ובכל זאת- מתוסכל. מאוד.
למה אני מתוסכל?
הסיבה הראשונה - כמו רוב האנשים
עבודה
עבודה חרא - שבה אני לא ממצה אחוז קטן מהיכולות שלי (עבודה במחשבים)
שבראיון הבוס פשוט שיקר עליי וצייר לי סביבת עבודה שונה ב180 מעלות ממה שזה באמת - לא מצליח למצוא עבודה טובה לא חוזרים אליי - מתסכל!

הסיבה השנייה היא האמא של כל התסכולים שלי.
השירות הצבאי שלי.
בתור ילד- גם תיכוניסט
ידעתי , לא חשבתי על אפשרות או אמרתי אולי...פשוט ידעתי שאני הולך להיות קצין ביחידה קרבית.
לא משנה מי או מה.
ופשוט דמיינתי את כל החיים שלי בתור קצין- ואהבתי את זה וציפיתי לזה.
התגייסתי לגבעתי - אפשר לומר היום השמח והמבלבל ביותר בחיים שלי.
כל מי שהתגייס ( במיוחד לקרבי) מכיר את הכאפה הרצחנית שלוקח לה חודש ומשהו לעבור.
אבל למרות הכל..אהבתי את הקרבי אהבתי את השטח אהבתי את הרגעי מרמור עם כל החברים.
בקיצור.. לא איבדתי את הרצון להגשים את החלום הגדול.
ואז יום אחד בהיר חודש לפני שבוע מלחמה והמסע כומתה - הבוחן מסלול השחור.. נופל עם כל הציוד - פורק את הכתף - פרופיל 45 - ושבר ענק לחלום.
מהחייל המוביל , המנהיג שכולם אהבו והעריכו.. בפחות משנייה נהייתי העוקץ שיצא מקרבי לעשות שבוע שבוע בחמל (למרות שניסיתי בכל כוחי לחזור חזרה לקרבי - מי ששירת בקרבי יודע איך זה)
עכשיו, לא רק שהתפוצץ לי החלום.. גם שירות מלא לא עשיתי - הייתי צריך ניתוב בכתף ואחרי חודש שוחררתי - בקלון אם תשאלו אותי ( אני לא אמור להרגיש ככה..אבל אני מרגיש שאני אשם בזה)
ומאז אותו בוחן מסלול - הכל נהיה כדור שלג של אי ממימוש עצמי, הרגשה חרא והרגשה שמה שאני עושה..זה לא אני ולא מתאים לי

בכל שלב בחיים שלי אני מרגיש את הקצין שיכלתי להיות מסתכל עליי ואומר לי שמה שאני עושה ויעשה בחיים..זה לא אני ואני לא אהיה מסופק. - מתסכל

עכשיו הגעתי לשלב שחזרתי לגיל 16 שכל דבר קטן גורם לי להתפוצץ מעצבים על כלום.. פשוט להתפוצץ על כל מי שבא מולי..כולל אבא שלי שמשחק איתי כדורסל...
לא אוהב להתנהג ככה ולהרגיש מתוסכל..