אני לא מוצאת יותר סיבה לחיות, תעזרו לי... בבקשה

אני לא ממש יודעת איך להתחיל להסביר את מה שאני מרגישה או מה שעובר עליי... אבל אוכל להגיד שאני פשוט מרגישה עצב. והמון ממנו.
כבר תקופה ארוכה שאני מרגישה בודדה. כבר תקופה ארוכה שאני לא מצליחה למצוא את האושר בחיים שלי. כבר תקופה שלא הרגשתי טוב עם עצמי ואני לא יודעת להסביר את זה.
המשפט של "חיים זו זכות" כלכך חסר משמעות עבורי, כי אני באמת מרגישה שלא אכפת לי אם לא הייתי נולדת חיה או לא, החיים כל-כך קשים.. צריך להתמודד עם כל-כך הרבה דברים בחיים וזה קשה, ומעמיס, ואני כבר לא מצליחה למצוא סיבות לחיות.. חוץ מהצבע הכחול של הים, או השמיים שמלאים בכוכבים ובשאלות..
לא, אני לא חושבת על מוות. ולא רוצה בכך. פשוט... עזרה.. עצה... איך למצוא את הדברים שיעשו לי שמח בין הרע בעולם? בין הדברים הנוראיים איתם אנשים צריכים להתמודד ביום-יום? איך לא לגרום ליציאה, נוראית ובודדה מהבית, להיות סיבה וצורך לחזור הביתה ולבכות? איך לגרום לחלום שלך,(לעבור לגור במדינה אחרת ולהתחיל מחדש), להתגשם?...
אני נורא רוצה לטוס לחו"ל לפני הגיוס הקרב שלי בקיץ הקרוב. אני יכולה להעיד על 3 חברות שיש לי כרגע. אף אחת מהן לא יכולה, גם אמא, גם אחות, וגם משפחה. אני לא רואה את עצמי טסה לבד לארץ זרה. וזה עוד משהו שגורם לי לעצב.
ניסיתי למצוא לי תחביב,תאמינו לי. נרשמתי לחדר כושר בתחילת השנה ולא הקפדתי ללכת כי זה שיעמם אותי. אני עובדת בעבודה שאני בסדר איתה, אבל אין כל יום משמרות, אני מקפידה לשמור על קשר עם חברות. אני לא בן אדם נוראי, אני מבטיחה. פשוט בן אדם שרואה את החיים קצת אחרת, מעדיף להיות לבד לפעמים, ועצוב לו לרוב. אני ביישנית מול הרבה אנשים, לא רוקדת במסיבות, בעלת דימוי עצמי מאוד מאוד נמוך, וביטחון עצמי לא בשמיים. היה לי חבר טוב ששמרנו על קשר של כמה שנים, שעד לא מזמן דרכנו נפרדה ולא נחזור להיות בקשר. זה עוד משהו שאני מתמודדת איתו.
אני ואבא שלי לא מדברים אחד עם השניה כבר שנתייים. אך אנחנו גרים באותו בית (ההורים לא גרושים). אני לא אוהבת את בית הספר. אני מסיימת י"ב ממש עכשיו ואני בתקופה של הנשף ומסיבות הסיום, ואין לי הרבה ציפיות אליהם... אף פעם לא הייתי מקובלת אבל אף פעם לא הייתי חננה שכולם שונאים. אני באמצע. אני גם לא רזה או חטובה אבל גם לא שמנה דובה. אני באמצע. ואני לא כהה, אני בהירה מאוד, וזה מפריע לי מאוד בחיי היום יום ותורם לדימוי העצמי הנמוך שלי. אף פעם לא הרגשתי קשורה לישראל, לא באוכל, לא בצבע עור, ולא במחשבות שלי או בהתנהגויות שלי. אנשים לא יודעים עם מה אני מתמודדת בחיים שלי.
ולכן, מי מכם הקוראים שכן הגיעו כאן, עד למטה- אני מעריכה אתכם מאוד על כך.
והאם תוכלו לייעץ לי - איך אפשר למצוא שמחה בחיים? איך אפשר למצוא סיבה לחיות? מה מחזיק אתכם כשמרגיש לכם שהכל מתמוטט לרגליכם?
תודה.