קיצור שרות במקום שחרור עקב קושי נפשי

שלום,
עם קבלת הצו הראשון התחילו לי תופעות של לחץ וחרדה מהגיוס, ביחד עם מבחני הבגרות בכיתה יא׳ התחלתי לפתח דיכאון שנמשך עד לסוף השנה. לקראת סוף כיתה יב׳, הבגרויות האחרונות והגיוס שהולך ומתקרב, לא הצלחתי לעמוד בעומס ועברתי התמוטטתי נפשית שכללה בכי, לחץ, פאניקה, חרדה ודיכאון- לפני כל מבחן וכל יום ביומו במשך 4 החודשים שקדמו לגיוס. בעקבות מצב זה החלטתי לפנות לטיפול פסיכולוגי דרך קופח ולאחר מכן גם לטיפול פסיכיאטרי כדי למגר את הסימפטומים במהירות כדי שאוכל להתמודד עם הבגרויות. הייתי מיועד לשירות כתומך לחימה ולאחר שיחה עם קבן הוחלט להוריד לי את הפרופיל ל-64 ולהוציא אותי מהשירות הנ״ל. אחרי טירונות שעברה בקושי רב נכנסתי לקורס סגור, לא יכולתי להמשיך עם המשמעת הנוקשה והלינה מחוץ לבית, הקבן אבחן אצלי חרדת נטישה ודיכאון והוציא אותי לתפקיד עורפי ביומיות. כיום, אני משרת ביחידה מסווגת בתפקיד עורפי ביומיות, אני לא במעקב של קב״ן ואני לא נוטל תרופות פסיכיאטריות. יש ימים בהם אני נהנה ומעניין לי אך לפעמים מגיעות תחושות תסכול רבות עקב התפקיד העורפי- לא קל לי לקבל את העובדה שתלמיד מצטיין בתחום החברתי ובלימודי כמוני נכשל לעמוד בתנאי קורס ולצלוח אותו (לא רציתי להיות לוחם/תומך לחימה אבל כן רציתי לעשות משהו משמעותי אחר), עקב כך אני מתחיל לפתח בשבועות האחרונים דיכאון מחדש.

למרות שאני חייל מצטיין בתחומי פעילותי והוצע לי לעבור לתפקיד אחר, אני לא רוצה לקחת סיכון ולעבור את כל הטלטלה הזאת שוב- הקורס, האנשים החדשים ואולי שינוי התנאים שכרגע עוד מתאימים לי כמו קופח אזרחית ומפקד שתומך בי ולא רע ולוחץ.
המסגרת פשוט לוחצת עליי נפשית ואני מרגיש ששום דבר לא יכול לעזור לי, רק המחשבה על כך שאני צריך להתייצב כל יום לשירות בתפקיד משעמם ולא תורם כל כך, להגיע בשעה מסויימת, להתלבש ולהראות כמו חייל וכל המשמעת והימים הארוכים בהם אני מגיע בשעה 22:00 הביתה, יוצא ב- 6:00 בבוקר מהבית וכל הנסיעות המתישות של שעה וחצי לכל כיוון פשוט מעייפות אותי נפשית, זה היה נסבל עד תחום מסויים אבל בזמן האחרון זה גומר לי על החיים. אני חושב כל הזמן על הצבא, גם בזמן הפנוי וגם בסופשים, אין לי חשק לדבר עם החברים שלי או לצאת איתם.

יש שיקראו את הפוסט הזה ויגידו- הוא משרת ביומיות אז מה הוא בוכה, והתחושה הזאת נותנת לי להרגיש שאין לי בכלל טעם לפנות לייעוץ אצל קבן או פסיכולוג למרות שאני מתחיל לפתח כבר דיכאון חריף שרק הולך ומחמיר עם הזמן. אני כבר 7 חודשים בצבא ואני מרגיש שאני לא יכול עוד להמשיך. אני לא רוצה לקחת תרופות ולסמם את עצמי כדי להמשיך אבל אני גם לא רוצה לצאת מהצבא על נפשי עם פרופיל 21 כי אני יודע מה ההשלכות שלו על האזרחות ומהם הסטיגמות שיווצרו אח״כ, לא רוצה את הכתם הזה ומהבחינה הזאת עדיף לי כבר להמשיך ולהתמודד עם הדיכאון.

השאלה שלי היא האם לכל המצב שתיארתי כאן, יוכלו לקצר לי את השירות מטעמים בריאותיים במקום להוציא אותו על נפשי? אם אני אדע שאני עושה רק שנתיים לדוגמא ושנשארה לי עוד שנה וחצי המאבק הזה יהיה יותר קל. אבל המחשבה שיש לי עוד שנתיים וחצי לעבור ככה פשוט בלתי נסבלת מבחינתי, עם כל הנטיה שלי לדיכאונות והכל..

אשמח לשמוע את דעתכם בעניין.