אני ממש שונאת את עצמי לפעמים. אני שונאת את עצמי ואני שונאת את החלק שבי ששונא את עצמי ואני שונאת את זה שאני צריכה להתמודד עם זה. לפעמים אני מקשיבה למה שהולך בראש שלי ופשוט רוצה שזה יפסיק. אני מרגישה כאילו המחשבות שלי והראש שלי כל כך נגדי שזה בלתי נסבל לחיות עם זה לפעמים. כאילו יש לי קול בראש שמבקר אותי על כל דבר שאני עושה ולא עושה- על הדרך שאני נראית, על איך שאני מדברת, על מה שאני מחליטה לעשות, על מה שאני רוצה/צריכה לעשות אבל לא עושה (למשל שאני רושמת את זה במקום להתכונן לבגרות מחר) , על הציונים שלי, על הפחדים המפגרים שלי, על הרצונות שלי כל דבר בערך.
לפעמים אני לא בטוחה אם כל זה אמיתי או לא. ברוב הפעמים כשאני עושה את הטעות לשתף את אמא שלי בחלק מהדברים שעוברים עלי היא אומרת לי שאני מדמיינת ושאני סתם אומרת שטויות כי אני בגיל ההתבגרות/ כי אני בתקופה כזאת וכזאת/ כי זה בטח מה שהפסיכולוגית אמרה לי וכו'. חברים נוטים להיות יותר מבינים אבל קשה לי לשתף אותם כי אני מרגישה שכבר חפרתי להם מספיק וברוב המקרים ששיתפתי קיבלתי את ההרגשה שלא נוח להם או שהם לא ממש יודעים איך להגיב (וגם אני לא הייתי יודעת כנראה) אז ברוב המקרים אני פשוט צינית לגבי כל זה.
זה מתסכל כש"אין סיבה נראית לעין" וכולם מזכירים לך שיש לך הכל בחיים אז איך אתה יכול להיות כל כך כפוי טובה ולהרגיש רע כל הזמן? זה מתסכל כשאתה כל כך מנותק מעצמך שלפעמים אתה לא יודע מה או למה אתה מרגיש את מה שאתה מרגיש. זה מתסכל כשבא לך לבכות סתם ככה או כשאין לך כוח לצאת מהבית. זה מתסכל כשמצפים ממך לחשוב על העתיד ועל צבא ועל עבודה ועל משפחה כאתה מרגיש שאתה תקוע בגיהינום ואף אחד לא רואה אותך.
ברור שיש גם "דברים טובים" בחיים וברור שיש ימים שהם יותר טובים מאחרים. זה למה אני עדיין נחשבת "מתפקדת", אבל זה פשוט לא עוזר. אני מרגישה כאילו יש בעיה בבסיס שלי כבן אדם רק שאני לא יודעת מה היא או איך לפתור אותה.
אני יודעת שזה אתר שבו מתייעצים אבל פשוט רציתי לפרוק ולא ידעתי איפה, אין לי ממש שאלה אבל אם יש לכם משהו להגיד או אם עברתם משהו דומה ויצאתם מזה אשמח מאוד לשמוע. תודה רבה לכל מי שקרא.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות