שנאה עצמית, לא מרוצה מהאופי המופנם שלי

טוב אז ככה
משנולדתי אני בן אדם מאוד ביישן ושקט,כל חיי ממש סבלתי מזה ואף פעם לא רציתי את זה.
שנכנסתי לכיתה א׳ חשבתי שזה נורמלי וזה עדיין לא הפריע לי,רק אחרי שהתחלתי לגדול ולהגיע לתיכון וראיתי שאני קצת שונה מאחרים.
לא אהבתי את זה בעצמי,לא אהבתי את האופי שלי
והחלטתי שאני נלחם בזה,כל לילה לפני שנרדמתי דמייניתי איך אני מתחיל להיות יותר דברן ואיך לבלוט יותר היום בבצפר. זה לא עבד לי במאה אחוז אבל ניסיתי הרבה והשגתי חברים והייתי בחברת המקובלים והיה לי סוג של כבוד אף אחד לא הציק לי.
החזקתי הרבה ימים בלנסות להיות בולט וגם היו ימים שהייתי שקט הכל הייתי עושה באיזון.
היו לי חברות ומערכות יחסים טפחתי את עצמי אני נראה טוב יצאתי למועדונים רקדתי שתיתי.
כמה שלא נלחמתי בזה זה תמיד נשאר האופי שלי
אפה שלא הלכתי תמיד זכרו אותי כהשקט המופנם,הביישן.

באיזה שהוא שלב כבר התעייפתי הורדתי הילוך ואמרתי ניתן לזמן לעשות את שלו. הסקתי שלא כל חיי אני אהיה ככה וזה יום אחד פשוט יעלם ממני ואתחיל להיות נורמלי(להיות מופנם זה כן נורמלי אבל לא אהבתי את זה בי והבנתם את הכוונה) כמו כולם ונשארתי עם החברים הקרובים שלי בלבד.

מסיים יב. בתקופת המלשביות שלי נהנתי קצת והגיע הזמן להתגייס.
תמיד הייתי מורעל ואוהב כלי נשק ודברים כאלה
אז בלי להתלבט התגייסתי להיות לוחם בצנחנים.
עוד שיקול חשוב שלמענו התגייסתי לקרבי הוא האופי שלי,קרבי היה נראה לי מקום שבו אוכל לפרוח ולהפתח יותר וככה להיות פחות שקט ולהתחיל לבלוט,לצבור ביטחון עצמי.

יחד עם התקווה התחילה הטירונות קצת מלחיץ יש הרבה אנשים איתך במחלקה וכולם בהתחלה כאלה סגורים ולוקח זמן להכיר אותם ושהם יכירו אותך.

עובר יום יומיים שבוע ואנשים כבר לא כמו בהתחלה,כולם כבר הספיקו להתחבר אחד לשני.
וגם אני התחברתי לחלקם.

הבנתי שכאן אף אחד לא מכיר אותי וזה בשבילי הזדמנות טובה לבנות את התדמית שלי מחדש.
אז בשביל להסתיר את זה שאני שקט ומופנם התחלתי לדבר יותר ולבלוט יותר ובאמת היה לי קשה כי ממש נלחמתי בעצמי.
וכמובן זה לא החזיק מעמד הרבה זמן,הרגשתי שלא משנה כמה אלחם בזה אני תמיד אשאר אני.
ובאמת כולם אהבו אותי והיו שמחים בחברתי במיוחד אחד על אחד אני בן אדם של שיחות נפש וחבר טוב.
הטירונות נגמרה למרות כל החרא נהנתי ממנה מהצחוקים והחברים אבל עדיין תייגו אותי כהשקט והחמוד וזה לא מצא חן בעיניי,לא עכשיו ולא אף פעם.
בתקופת התיכון הבטחתי לעצמי דבר אחד,שהזמן יעשה את שלו. והזמן ממש לא עשה את שלו. ככל שהמשכתי בשירות שלי ונהייתי פזם ההסתגלות שלי כן השתפרה
כי התרגלתי לחברים שאני איתם והם כבר מכירים אותי טוב.
אבל האופי שלי נשאר כמו שהוא.
נלחמתי המון והגעתי למבוי סתום,ניסיתי הכל ואין אני לא מצליח. התחלתי לחשוב על העתיד שלי ואולי אשאר ככה לתמיד.מהיאוש לאט לאט התחלתי להכנס לדיכאון והתחלתי לפתח שנאה עצמית.
ואני בן אדם מאוד סוגר אני לא משתף בכלום אף אדם גם לא את המשפחה. אני תמיד מעמיד פנים שהכל טוב.
הסתובבתי הרבה בבסיס עם הרגשה של מת מבפנים.
הייתי מסתכל במראה ולא מבין מי עומד שם.
מסתכל בתמונות שלי ושואל מי זה? זה אני?
הרגשתי שאני מתחיל להשתגע.
המבוי הסתום שהגעתי אליו הוביל אותי לקחת אומץ ולראשונה בחיי לקבל עזרה מגורם חיצוני,קבן.
כמו שאמרתי בהתחלה אני לא משתף שום אדם בחיים שלי ואם הגעתי למצב כזה שאני מוכן לשתף מישהו זה אומר שהייתי באמת על איזה שהוא סף.
ביקשתי קבן סיפרתי לו על הכל על הילדות תיכון צבא ושאני שרוי בדיכאון.
סיפרתי לו על הפגיעה מינית שעברתי בילדות מקרוב משפחה בגיל קטן,והוא ניסה להבין אם הצלקות הן בגלל הפגיעה שעברתי.
ואמרתי לו שאני לא מרגיש שזה בגלל זה כי שכחתי את זה ואני לא נזכר בזה אף פעם.
באמת הרגשתי שלפגיעה שעברתי אין קשר למי שאני היום. אולי יש חלק קטן אבל זה לא מפריע לי ביום יום.
ואולי בתת מודע זה כן אין אני יודע. אני פשוט חושב שגם אם לא הפגיעה הייתי נשאר אותו אדם.
דיברנו הרבה והוא זיהה בי את המצוקה אבל לא זיהה סימינים של דיכאון ואמר לי שאני לא בדיכאון ושיהיה טוב ושאני ינסה להפתח יותר והוא קבע לי עוד פגישה בעוד שבועיים. אומנם יצאתי טיפה יותא משוחרר אבל קבן זה לא כמו פסיכולוג באזרחות המטרה של הקבן היא להחזיר אותך למסלול השירות אם הרגשה טובה או כדורים ולכן לפגישה השניה רציתי להגיע אבל ידעתי שהוא לא יוכל לעזור לי ופשוט לא הגעתי.
והיום הנה אני אותו אדם,אדם עצור,תמיד אומרים תאהב את עצמך ומה אם לא? אני לא רוצה להיות כזה. אני רוצה להשתנות אני רוצה חיים טובים יותר ומה זה שווה הכל אם אתה נלחם בעצמך כל יום עם הרגשה שלא כיף לחיות. הזמן כבר לא עושה את שלו והתקוות אבדו.
הגעתי לפה בשביל לדעת אם יש אנשים כמוני ואיך הם מתמודדים ולקבל עזרה ממכם. עזרה מכל אחד.
תודה שקראתם.