מכיתה ה כבר היו לי מחשבות כאלה, מכיתה ו׳ אני עוברת טיפול עם פסיכולוג ומכיתה ז׳ ביקשתי להפסיק את הטיפול (עולה לי׳ שנה הבאה).
זה התחיל מרעיון ילדותי בעקבות הגירושים של ההורים שלי, האשמתי את הפרידה על זה שלא התנהגתי מספיק טוב ולא שמתי לב למה שקורה בניהם. אמרתי לעצמי שיכולתי למנוע הכל מראש אם רק התעניינתי יותר בהם ולא בעצמי (למרות שגם לי הייתה תקופה קשה בכל מקרה בגלל גילוי של גידול במוח), אז הרעיון שלי היה שאם אמות אולי הכאב יביא אותם יחד שוב.
הייתי יושב מאוחר בלילה ומבלה את הזמן בחיפוש אחרי דרכים איך למות, בחיפושים הגעתי גם לאתר הזה ושמעתי סיפורים שעצבנו אותי כי לדעתי לא היו שווים לקיחה של החיים, תגובות לסיפורים כאלה הרגיזו אותי מכיוון שהאמנתי שאם מישהו רוצה למות שיעשה כרצונו, מה שווים חייהם אם הם לא רוצים בהם?
אחרי חודשים שההורים לא שמו לב למצבי לא יכולתי לשאת את הכאב הזה לבד יותר, ולא יודע אם לומר מרוב טיפשות או ממזל, סיפרתי לשתי החברות הכי טובות שלי לאותו זמן. לאחת היה את המספר של אמא שלי שגם הייתה בבית באותו זמן, היא סיפרה לה מה קורה ואמא מצאה אותי על הרצפה בוכה. ואחרי הסיפור הזה התחיל הטיפול עם הפסיכולוג.
כרגע הכל נראה לי פשוט חסר טעם, מרגישה כאילו אני מיותרת ושכל משאב קיים בו אני משתמשת מבוזבז.
אני לא רוצה לחיות יותר ומנסה למצוא מטרה בחיים שתהיה מספיק משמעותית לחיות עבורה.
אני אוהבת לצייר ורוצה לעסוק בתחום הקולנוע בחו״ל כשאהיה גדולה ואולי אפילו ללכת לאוניברסיטה.
אבל כרגע אפילו זה לא נותן לי סיבה לחיות, היה לי קראש על חברה שהכרתי לפני חצי שנה אבל הסתבר לי שיש לה חבר. היא אמרה שאולי תיפרד ממנו בקרוב בגלל מרחק וזה נתן לי תקווה. לזמן מה האהבה הזו החזיקה אותי בחיים אבל מאז שהיא אמרה לי את זה אני מדוכא ועצבני אפילו יותר, כבר אין לי חשק לכלום וכל מה שאני עושה זה לשחק כאילו הכל כרגיל.
שום דבר לא כרגיל
אני לא בסדר
נמאס לי
דיי
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות