לא מצליחה להתמודד עם הבדידות שעוטפת אותי, איך להתמודד?

שלום חברים,
(בבקשה לא לעלות את זה לפייסבוק שלכם או משהו, מה שאני כותבת כאן באמת מהלב וגם ככה קשה לי)
אני רוצה להודות קודם כל למי שטורח לקרוא את זה, סליחה סליחה סליחה שזה חופר.
אני כותבת אחרי שאני כבר הרבה זמן סוחבת את זה על הנפש שלי. אחרי שסיימתי את תקופת המבחנים בהצלחה.
אני בת 26, סטודנטית עם ציונים טובים (לפחות משהו טוב קורה לי), כרגע לא עובדת בגלל העומס של הלימודים.
קשה לי ביום יום, מעולם לא היה לי מזל בעשיית חברים, כן.. אני קוראת לזה "מזל".
זה החל מהחטיבה, אף אחד באמת לא "קרא" לי לשחק איתו, לבלות איתו אחרי הצהריים, הייתי ילדה מאד חברותית.
בתיכון - זה התדרדר וכך יצא מצב שרוב הילדות שלי העברתי על המחשב במשחקי אונליין (בעצם אפילו עד היום, רוב היום אני על המחשב או פשוט לומדת)
בצבא, הייתי בדיכאון טוטאלי,לסיים את חיי הייתה במחשבה שלי כל הזמן.
במקומות העבודה שעבדתי בעבר, אף אחד אף פעם לא קרא לי לבלות איתו, תמיד הייתי רואה בפייסבוק חבר'ה שאני מכירה ונחשבת כ"סבבה" איתם בעבודה מבלים ביחד, נוסעים לאילת ביחד, לים, למסעדה. אף פעם לא "קראו" לי.
שעשיתי את המכינה באוניברסיטה (הייתי מצטיינת, סוףסוף עוד משהו טוב), ועכשיו אני בעיצומו של התואר- אני עדיין רואה אנשים שמתייגים אחד את השני, אבל לא אותי... מבלים אחד עם השני, אבל אני לא כלולה בהם, אף אחד לא מתקשר אליי, ךא מחפש אותי.
הטלפון שלי הם שיחות רק מההורים.
עם הזמן ועם השנים, כנראה שגם זה הרגיל אותי ל"לבד" שלי. והבדידות שלי כבר נהפכה לחלק מ"הלהיות לבד" הזה.
אבל עדיין, כואב לי ושורף לי בנשמה שאני אפילו יושבת ליד בן דוד קטן שלי וכל שנייה מתקשרים אליו ומציעים לו להיפגש. או לאנשים שאני בסביבתם שמתקשרים אליהם לשאול אותם "מה נשמע! איך עבר עלייך היום?!" "מה את עושה היום?! "איפה אתה?!" "איפה את? עם מי את? מה אתם עושים?! בואו ל.... ואחר כך ל..." "מה אתה עושה ביום ... הקרוב?!"
פגשתי לא מזמן חברה טובה מהמכינה, ישבנו ודיברנו במשך שעה באוניברסיטה, וסיפרה לי שהיא, ועוד 3 בנות (שדווקא אני מאד אוהבת אותן ואני מרגישה שזה הדדי) מתכננות טיול יחד לצפון, קינאתי וחיכיתי שהיא תגיד "אולי תצטרפי גם?!" אבל זה לא קרה, כמובן שגם לא אציע את עצמי.
התקשרתי אלייה גם שבוע אחריי כדי להיות בקשר, אך לא שמעתי ממנה מאז...

שלא תבינו לא נכון, אני מצחיקה, כיפית, חברותית, יודעת להקשיב, אנרגטית. באמת שלא משעמם איתי.
כשפוגשים אותי מדברים איתי, יושבים איתי, צוחקים איתי ושואלים שאלות, מאחלים לי בוקר טוב, שבוע טוב... אבל פה זה נגמר... אין לי את ה"אחדאחת" שלי.. אין לי את מי שבאמת באותו "ראש" איתי שיהיה באמת קרוב אליי. שיהיה איש שיחה, אך גם שטותניק כמוני, שיהיה ספונטני וקליל, אך רציני גם כשצריך.... אני באמת כזו.

אני רוצה אנשים שיש לי איתם דברים במשותף, כמו חבר'ה באוניברסיטה, אנשים עם עבר משותף או חוויות משותפות... זה פשוט לא קורה, זה אף פעם לא קרה... אף אחד לא בקשר איתי. הטלפון פשוט ריק מתוכן, אני אפילו לא משתמשת בו. אף אחד לא מתקשר אליי אף אחד לא שואל עליי.

בזמן האחרון, אני לא אותו בן אדם, שמה את המסכה שלי - ויוצאת ללמוד.
אין אחד בעולם הזה שיודע באמת באמת מה עובר עליי, הם רק יודעים להתקשר אליי כשצריך להקשיב להם. וזה כולל את כולם.
הבדידות שורפת אותי מבפנים ואני מרגישה שאני לא יכולה לשאת את זה יותר בנפש שלי.
אני כל פעם מדמיינת את עצמי בסיטואציות כשאני שוכבת במיטה בהן אני שמה סוף לחיים שלי, כותבת מכתבי התאבדות, מדמיינת איך החיים ניראים בלי שאני שם (תאמינו לי, מעטים ישימו לב), כי הרי מה אני צריכה את כל הסבל הזה על הנפש שלי? לפעמים אני אומרת "אוף, למה התעוררתי הבוקר הזה?!".. יש לי התפרצויות בכי, הדיכאון הזה גורם לכאב פיזי בגוף (נשבעת לכם, פיזי.. אפילו הלב שלי פעם כל כך חזק ביומיים האלה שבכיתי, הייתי כל כך חלשה כבר וחסרת כוחות שישנתי כמעט יום וחצי!!) אולי זה נשמע לכם סתמי, אני מרגישה שאני חיה בגיהנום

בחיי, ואני מבטיחה לכם - ניסיתי ליזום המון המון פעמים יציאות, התקשרתי לחברים שאני יותר מרגישה מחוברת אליהם כדי להתקרב אליהם, לשאול אפילו סתם "מה נשמע". הצעתי להם מספר פעמים להפגש.
נפגשתי פעם-פעמיים עם חבר'ה, אך מאז זהו... כמה אני יכולה להציע מהצד שלי?!

לאחרונה, נפרדתי ממישהו שהייתי איתו שנה, הייתי עיוורת ולא שמתי לב שזה קשר "רק להנאה" בלבד, הוא ניצל אותי, באמת ניצל...קשר סתמי והייתי עיוורת לחלוטין. שנתתי את כל כולי בשבילו בהנחה שזה יגרום לו להישאר, בהתחלה היה מאד כיף, יצאנו מלא, הכיר לי מקומות שלא הכרתי, הוא היה החבר היחידי שלי כי כמו שאמרתי - אין לי חברים... ( באופן כללי, קשה לי מאד להימשך לכל גבר, אני חייבת שיהיה כימיה הדדית, משיכה פיזית, זה לא משהו שאפשר לבנות, זה פשוט משהו שקורה.... חייב שיהיה את זה בקשר) הבטיח לי שנטוס לחו"ל ביחד, שנבלה במקומות שעוד לא הייתי... הבטיח הרים וגבעות מה שנקרא, אבל אח"כ... היה מדבר איתי אחת לכמה ימים... היה טס לחו"ל "בשקט" מבלי להגיד לי, עושה דברים מאחוריי גבי, והייתי עולה על זה איכשהו. וזה מאד פוגע כשלא משתפים אותך, היה קשה לי עם השקרים שחוזרים על עצמם בכל פעם אין לי מושג איך החזקתי את זה עד עכשיו!! הקש ששבר את גב הגמל היה שלפניי שבועיים הצעתי לו שנעשה משהו כיפי שישי-שבת ביחד כי היה לי זמן מהלימודים, כמובן שהצעתי את זה שבועיים קודם, לכן לא היה באמת דרך להתחמק מזה, כמובן שזה נענה ב"נראה" ... אך הוא פשוט "נסע" הבייתה, והבית שלו רחוק מהמרכז.. אך אם חבר שלו יציע לו לצאת ביחד, או טיסה לחו"ל, הוא יידע לפנות זמן וישר יקפוץ על המציאה!... זה שרף לי בנשמה. כי הוא רוצה אותי רק כשזה נוח ומתאים לו. הוא יודע לחפש אותי כאשר הוא חוזר לעבודה שלו במרכז - ואני כמו מפגרת, נענית לבקשה פעם אחר פעם, ושוב, רק כשזה נוח ומתאים לו.
מגיע לי מישהו שישמח מאד מזה שאני רוצה לבלות איתו סופ"ש, ויעשה מאמצים, כמו שאני אעשה בשבילו כדי שנהיה ביחד, לא??

נעלמתי לו לכמה ימים, (כמובן לא התקשר, רק סימס שטויות, אימוג'ים וכאלה) ואחרי כמה ימים הוא שאל אם אני סתם משחקת אותה עכשיו קשה ומסננת, ניסיתי להבין מה אני עושה עם עצמי... אמרתי לו שפשוט יירד ממני, ושעדיף שימחק את המספר שלי.
לא ניסה להבין למה, לא שאל אפילו "למה".
הוא ידע שאני פגועה, ונפגעת מההתנהגות שלו (ואם לא, כנראה פשוט מעולם לא היה לו אכפת מספיק) בעצם... כנראה שלא היה לו באמת אכפת... היו עוד הרבה מאד מקרים בעבר שפשוט שברו אותי בגללו, שלא עושים דברים כאלה... דברים שריסקו פשוט ריסקו אותי, חוסר כבוד מוחלט... וכל פעם שאני פותחת נושא הוא אומר "לא נפתח את זה שוב"....

אני חושבת שמגיע לי הרבה הרבה יותר טוב ממנו, אך מה ששובר אותי - זה הניצול, הזלזול הזה, אני לא מצליחה לצאת מזה חברים, אני לא מצליחה להתרומם ולהרים את הראש שלי שזה היה פשוט ניצול, שהרי עכשיו הוא כמובן שוב בחו"ל. איך אני מרימה את עצמי??????

נמאס לי מזה שאני לא חזקה מספיק כדי להפסיק לבדוק מה הוא עושה במדיה. אני יודעת שאני צריכה להתנתק טוטאלית...להפסיק לקוות שהוא ישתנה, כי אם זה לא קרה עד עכשיו - זה לא ייקרה.
קשה לי, אני כל כך אוגרת וקשה לי אני לא מצליחה לשחרר מזה.. איך אני אשכח מזה?! איך?! זה כמעט שנה ש"היינו" ביחד. שמישהו בבקשה יגיד לי איך.

אולי אתם תגידו לי למצוא תחביבים נוספים מעבר לשעות הלימודים, הייתי עושה פר"ח - אך גם את זה היה קשה לי לסיים.
חשבתי להירשם לקאנטרי קרוב לבית, אך מפחדת שלא אתמיד.
בעל מקצוע או קאוצר, אין לי כסף לדברים האלה, ומעדיפה לא לפנות לעזרה של האוניברסיטה, המרצים כאן נהדרים, ויש כאן מרצה שמרגיש לי ממש כמו אבא. אבל אחרי הכל, לא רוצה לפנות אליהם בכל מה שלא קשור לאוניברסיטה.

חשוב לי להוסיף , לא כיף לי בבית, לא טוב לי בכלל בבית, להורים יש בעיות משל עצמם ואין להם סבלנות לזה ואני כמובן לא רוצה להכביד עליהם, יש לי אח מטורלל, פסיכי לכל הדעות...שאפילו כבוד מינימלי אין לו, אני מעדיפה להיות כמה שיותר רחוקה ממנו כי הוא ממרר לי את החיים והופך אותם להרבה הרבה הרבה יותר רעים, אין לי מקום לשים את הנפש שלי בשקט כי גם אתו אני צריכה להתמודד. אין לי אף מקום שקט.... ואחותי הגדולה שעסוקה ולא יכולה לעזור לי הרבה.

תודה רבה על ההקשבה,
אני כותבת לכם מהאוניברסיטה, בחדר ריק מאיש, נשארתי פה עד עכשיו ( 18:40) והשיעור בכלל נגמר בשעה 13:00, כי אני פשוט שבורה, בוכה, לא יכולה לשאת את זה יותר זה כבד עליי זה פשוט כבד עליי...
וכמובן אף אחד לא חיפש אותי עד עכשיו.