לחיים שלי אין שום משמעות מזה משנה חי או מת

כשהייתי ילד הייתי מדוכא, בוודאות, אומנם זה אובחן אבל בראייה לאחור אני בטוח. כשאני מדבר על ילד זאת אומרת לאורך כל היסודי. הייתי כל הזמן אם פרצוף עצוב, מדוכא, בבית בחדר כשהתריסים חשוכים או במחשב, במקום לעזור לי אמא שלי לא הבינה והייתה מכריחה אותי לקבוע עם חברים, ממש להתקשר אליהם לידה, כשברור שהן לא רצו ולצאת מהבית, אבל לאן תצא שאין לך עם מי. לא היו לי ממש חברים, לא הייתי גם חברותי במיוחד. לא יצרתי קשרים ולא יצרו איתי. לא הייתי מופנם או משהו הייתי יוצא דופן, בולט, אחד ששואל שאלות במסגרת דתית, אבל עדיין איכשהוא שקוף. אני זוכר שכן הייתי יכול לבכות באותה תקופה, ולהרגיש קצת, אבל אם הזמן ניהייתי אדיש לגמרי, בלי רגשות. כשהגעתי לכיתה ז לא היו לי חברים בכלל וככה המשכתי גם עברתי 3 בתי ספר שונים מתיכון דתי שהיה סביר לישיבה שהייתה נוראית לתיכון דתי אחר שהיה נוראי לא פחות. ארבע שנים הייתי בתיכון השלישי, ארבע שנים שבהם אני חוזר הבייתה וישן כי כשאני ישן הראש נקי ווהזמן עובר, ככה שורד עוד יום, שגרה שאין בה כלום, בלי שום מטרות, מוטיבציה. לא מיציתי את עצמי בכלל כי לא רציתי לעשות כלום, לא רציתי ללמוד או משהו, לא הצלחתי גם כי היה לי חוסר אכפתיות מוחלט. הצלחתי לעבור כי יש לי קליטה טובה אז יש לי ממוצא מעל שמונים, שזה היה מספיק בשביל שלא יתערבו, גם אבא שלי שגרתי אצלו בארבע שנים האלה עבד, אז הוא לא ראה לגמרי ונראתי גם כאילו הכל בסדר, אף אחד לא חשב שיש לי בעיה . בשנה האחרונה הכרתי מישהי והיא נשארה בחיים שלי ולא נעלמה כמו כולם וגם אני לא נעלמתי בשלב מסויים התחלנו לצאת, היא הייתה הטריגר שלי לגבל טיפול. הבנתי שאני לא אוכל לצאת איתה בלי לטפל בעצמי קודם, כי ככה להיות חסכ רגשות כמעט, בלי יכולת להבין זה לא פייר בשבילה. שהתחלנו לצאת זה הרגיש כאילו לא הייתי צריך טיפולים( כמובן שהלכתי) הרגשתי נורמלי, בסדר ועכשיו אני מבין שהיא הסיחה את דעתי, היא מילאה את הריקנות. כשהייתי איתה הרגשתי כל כך טוב והזמן עבר כל כך מהר ועכשיו אין לי כלום, פשוט כלום. אנחנו עדיין מדברים, כי היינו בקשר ממש טוב גם לפני וזה לא משהו שיסתיים גם אחרי, אני מקווה והיא, כן זה מוזר, אבל היא הבן אדם הכי חשוב לי ואני גם אוהב אותה כבן אדם, ולמרות שזה מוזר עכשיו אני לא רוצה שהיא תעלם. היא הבן אדם שאני מדבר איתו על מה שאני מרגיש, היא מבינה אותי, אבל לא נעים לי לדבר איתה כשהיא קצת הגורם, זאת אומרת זו לא אשמתה, לא הייתי צריך לפתח תלול ולהעמיס אליה דברים, אבל זה לא היה בכוונה וגם מעולם לא דיברנו על הבעיות שלי חוץ מהפעם ההיא שדיברנו על לצאת ואמרתי לה שיכול להיות ואני לא אצליח בגלל הבעיות שלי, האירוניה. היא גרמה לי להרגיש כאילו יש לי משהו בחיים, הוציאה אותי מהבית, העירה אותי, הזמן עבר מהר היה לי גם מה לעשות. עכשיו אני לבד, אין לי חברים בכלל, שום בן אדם שאכפת לו שאני יכול לדבר איתו, לצאת איתו. אין לי מושג איך אני בכלל אכיר מישהי אחרת אי פעם כשאני לא יוצא מהבית וגם אין לי עם מי לצאת. אני יכול לצאת איתה, אבל זה פשוט יהיה לי מוזר מידי כי כשאני רואה אותה באלי רק לנשק ולחבק, וזה נגמר אז.. אין לי פשוט כלום היא העירה אותי הזמן שאנחנו מדברים ובכלל הזמן שאנחנו יוצאים זו התקופה הכי טובה שהייתה לי בחיים. חזרתי לאותו מצב שבו אני כל הזמן בבית בחושך. מצאתי עבודה שתיתן לי משהו לעשות, אבל זו עבודה של מכירות וכעכשיו שחזרה הריקנות אני לא יודע איך אצליח לעבוד. פשוט באלי למות, אין לי שום דבר בחיים, כלום, אף אחד לא ישים לב, אף אחד לא יעצור. אני יכול לנעול את הדלת ואף אחד לא יפתח לפחות יום שלם. אף אחד לא ידע בכלל שהייתי קיים, המוות שלי לא יהיה שונה מהחיים שלי, כמו לישון רק סוף סוף בלי לקום. היא הייתה הטריגר לשינוי שלי ואני לא יכול לחזור אחורה. אני מרגיש עכשיו וזה כואב. מתחת לאדישות הסתתר הדיכאון איתו נראלי גם התקפי חרדה, זאת אומרת עברתי אחד רציני והתחלה של שני, הראשון היה נוראי. לא ידעתי מזה, פתאום הסתכלתי מסביב והזמן עצר, לא היה לי אוויר והתחלתי לרעוד ולבכות ולהתנשף, אני לא זוכר מה עוד, רק שזה היה כל כך נורא. כשהתחלתי את התהליך חבשתי שהאדישות תישבר ואני אהיה נורמלי, אבל מסתבר שפתחתי תיבת פנדורה. אני יושב ובוכה כל הזמן, ואני שןנא את עצמי, שונא את עצם הקיום שלי, למה אני כאן בכלל ואיזה ערך יש בכלל לחיים שלי. במשך ארבע שנים ברצף הייתי בבית כשיצאתי רק לבית ספר וטיולים עם הכלב. החופשים היו ריקים לגמרי, אבל לא הרגשתי שום דבר, ועכשיו אני מרגיש. מסץבר גם שאני יודע לבטא רק עצב, יש מדוכא ומדוכא פחות, מדוכא פחות זה כשאני לא חושב. אותו הדבר היה שהייתי אדיש, היו לי גלים כאלה של דיכאון וכל פעם הייתי כותב ועדיין אני כותב דברים, שירה. כתבתי גם כאן הרבה פעמים על זה שאני רוצה לצאת מזה, אבל הגל היה נגמר והייתי חוזר לריקנות, לחוסר אכפתיות. אני פשוט לא יכול, באלי למות, אני לא אפגע באף אחד, אף אחד לא מודע לזה שאני בכלל קיים, חוץ ממנה, אף אחד. אין בן אדם אחד שאני מדבר איתו, אחד. אין בן אדם אחד שיודע מה הולך בחיים שלי ואני בשלו והכלב שלי יהיה ביידים טובות, למה לא. אף פעם לא חשבתי על זה ברצינות כי הייתי בחוסר אכפתיות. אני רוצה למות, אבל אני גם יודע שאני לא מסוגל לפגוע בעצמי, אז אני יכול רק לפנטז על המוות שלי שיגיע כבר. אני יכול לראות איך להלוויה יגיעו כמה אנשים מהתיכון האחרון שהייתי בו, כי הם ירגישו צורך ואולי יחרטטו איזה משהו כי הם לא מכירים אותי בכלל. החיים שלי פשוט מיותרים לגמרי. אין לי איך להכיר חברים בכלל, איך למצוא אנשים לצאת איתם. הלכתי לכמה טיפולים פסיכולוגים וזו תיבת פנדורה אני רק מבין כמה עני מתסובך, עוד מעט הצבא ואני לא מתכוון ללכת כי אני לא רוצה לפגוע בעצמי, וסה מה שיקרה אם יאלצו אותי לשרת. אני לא יודע אני מרגיש כל כך הרבה עכשיו, באלי למות. עוד לא דיברתי על זה עם הפסיכולוגית כי לא היינו בהרבה פגישות עדיין ובכלל הייתי בזוגיות וזה נתן לי מפלט מעצמי. כל מה שאני רוצה עכשיו זה חיבוק, כתף תומכת, מישהו בשר ודם לדבר איתו. אני לא יודע אם אי פעם אני אוהב עוד הפעם ואצליח למצוא מישהי שתקבל אותי ככה, אני לא יודע . אני לא רואה לעצמי עתיד בכלל, שום דבר, אני לא יודע, לא יכול כבר, לחיים שלי אין שום ערך בעיני. הפגישה עם הפסיכולוגית רק בשישי ואני לא יודע מה לעשות. כשאפגש איתה אני אדבר איתה על זה, אבל עד אז... כל מה שיש לי זה לשכב במיטה ולבכות, קצת מוזיקה מדכאת, שינה וחוזר. אני רוצה לקחת כדורים כבר, זה גם יהיה הכרטיס יציאה שלי מהצבא, אבל אני פוחד שאני מאושר זה פשוט לא יהיה אני.