אני מבואסת, כל חיי עברתי המון אז מה עכשיו?

היי חברים,
אני מבואסת אז אכתוב,
אני אמנם בת 21, לאחר צבא אבל יש לי ניסיון חיים, ועברתי הרבה, גדלתי לבד ומגיל 12 אני עובדת וחוסכת, אני מאוד בוגרת, לא מפונקת בכלל, בבית הספר עבדתי בזמן הלימודים בלי מורים פרטיים, לא באתי ממעמד גבוה כמו כולם, כשלכולם היו בגדים חדשים והיו נוהגים על הרכבים של ההורים שלהם, אני עבדתי עד הלילות כדי לממן לעצמי את הרישיון, ורק אני הסתדרתי עם הבגדים שיש לי, לא מותגים, לא הכי יפים הכי פשוטים והערכתי את מה שיש. לא חיפשתי להיות מקובלת כי זה לא עניין רותי למי יש פלאפון יותר חדש..
תמיד הרגשתי למטה, מעולם לא ניסו להכיר אותי ואת סיפור החיים שלי
שפטו אותי, צחקו עליי, וגם חרם היה.
אבל זו לא הנקודה שלי, אני האחרונה תרחם על עצמה ואני גם לא רוצה שתרחמו עליי. כן אכלתי חרא בחיים, אבל בזכות זה התמודדתי עם הקושי, כך שכיום אם בן אדם יבוא, ילעג לי, יאמר שאני לא אצליח, אני אצחק לו בפנים, לא אראה אותי ממטר, או אתעלם ואפילו אענה, תלוי בטיפוס ואוכיח לו שאני כן אצליח. על אפו וחמתו.
לא חסרים לי קנאים, את רוב האנשים בחיי מחקתי, ותאמינו לי שזה עשה לי טוב, רק בזכותם הגעתי לאן שהגעתי ואני מודה להם כי אני סולחת להם, מעלה של בן אדם הוא לסלוח ולמרות מה שעשו לי, אני מודה להם.
עבדתי בעבודות הכי קשות מניקיון ועד מלצרות, אז יש לי ערך לכסף ולדברים בסיסיים כמו אוכל ושינה, עברתי דברים שאחרים בגילי לא יחוו לעולם.
אז זה מעט מהרקע של חיי, שתדעו מי אני ומה אני.
לגביי השאלה-
התחלתי עבודה חדשה לפני חודש, בתחום שבו למדתי וקיבלו אותי למרות שאין לי ניסיון.
אני בן אדם רציני, שיש לו מוסר עבודה ושאיפות בחיים, אני לא מרימה ידיים בקלות, אז ניסיתי להוכיח את עצמי, והקרבתי הרבה בשביל העבודה הזו, בין אם ללמוד עד הלילה כי אני חייבת, ואז לקום בבוקר ממש מוקדם,
להיות חדשה זה אף פעם לא קל, במיוחד בתחום שאין לי בו ניסיון וידע, והתנאים לא תנאים, מבחינת הפסקה, אני אוכלת תוך כדי עבודה ובלחץ, כדי להספיק את העבודה, וקיבלתי ביקורות קשות, תראו אני בעד ביקורת בונה ומקבלת
אבל ביקורת כזו של השפלה וצרחות, חוויתי בעבר - אבל זה עבר כל גבול. אשכרה ישבתי ובכיתי.
גם אני מרגישה מתוסכלת, כגל שהזמן עובר ואני מנסה ומנסה...
גם מבחינה חברתית קשה לי שם
הבנות שם מזעזעות, כל אחת דואגת לעצמה, אף אחת לא עוזרת, וכשביקשתי הן הטעו אותי וממש ניסיתי להיות בסדר עם כולן אבל הן עושות דווקא בדברים מסויימים, מפילות עליי את כל העבודה השחורה, וחלקן בפלאפון עושות את עצמן עובדות, ואני קורעת את עצמי...
גם אפילו שלום לא אומרות, אני מרגישה לבד כמו שהרגשתי בתיכון.. כאילו לאף אחד לא אכפת וכן יש רצינות נטו בעבודה אבל זה פשוט מתיש. היו לי רגעים שבכיתי והן ראו לאף אחת לא התייחסה... כאילו איפה לעזאזל הלב שלכן.
אבל הפעם הגיעו מים עד נפש, החלטתי להתפטר.
כרגע אני לומדת ומנסה להשקיע ואז אמרתי לעצמי שאחפש עבודה ברוגע. אני פשוט מרגישה מאוכזבת מעצמי, הדמעות עומדות בעיניים מתסכול. בבקשה עזרה.