שלום אנשים. רציתי בעיקר לפרוק אבל גם לשמוע את דעתם של אנשים רציניים שמבינים את הנקודה עליה אני הולך לדבר.
תמיד הייתי שונה מרוב האנשים.
מאז ומתמיד הייתי בעל חשיבה חיובית יודע להקשיב ויודע לכבד כל אדם שעומד מולי.
אנשים רבים רואים בי מודל לחיקוי. כדמות שיש מה ללמוד ממנה.
אני תמיד מפזר אהבה ומפרגן בלי סוף. וככה גם מקבל חזרה מהסביבה שלי.
אני גם אוהב להיות לבד. וכאן נוצרים הקונפליקטים שלי.
אין לי בעיה עם הלבד, אני לא אחד שנהנה מהמוניות וממסיבות, ישיבות סתמיות ושיחות שווא. יש לי מעגל קטן של אנשים אותם אני שומר קרוב אליי. וזה מספיק לי.
אבל לאחרונה אני חש תחושת פספוס גדולה שאני ''לא חי את החיים''
אני לא עושה את רוב הדברים שאנשים נוהגים לעשות. וזה צובט לי בלב.
אני לא רוצה ולא אוהב להשוות את החיים שלי לחיים של אנשים אחרים. אבל התחושה הזו כואבת כמו סכין בלב. לראות אנשים מנהלים חיי חברה מלאים, יוצאים, מכירים וחיים את החיים שהם רוצים. ואני במקום הקטן שלי ולא באמת נפתח לעולם. כפי שאני מרגיש שאני אמור להיות. אך משקעים וטראומות מהעבר מקשות על הסיפור.
מה הייתם עושים במקומי? משנים את אורח החיים ומכריחים את עצמכם לצאת ולהכיר אנשים ולפתוח אופקים למרות הקשיים הנפשיים? או משחררים, מבינים שאתם כאלה, קצת שונים ומיוחדים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025