שלום,
מאז שאני זוכרת את עצמי שנאתי את בית הספר, כבר מכיתה א הייתי בורחת הביתה באמצע הלימודים.
לא הייתי מפריעה בשיעורים, הייתי כמו רובוט, שנאתי את זה! הרגשתי מיותרת בעולם. שמדכאים אותי ואת הרצונות שלי - הייתי טובה בזה, והוצאתי אחלה ציונים. ועדיין לא סבלתי כל רגע.
אני חייבת להבהיר נקודה חשובה!
אני אוהבת לגלות דברים חדשים, לצבור ידע דרך ספרים, או סרטוני מידע קצרים ולשמוע מאנשים מעניינים..
אני שונאת *ללמוד בכיתה*, עם רטלין, לשנן חומר למבחנים, לסכם וכל היוצא בזה.
יש לי תעודת בגרות טובה למדי, ואני מתחילה עכשיו תואר ראשון בחינוך לגיל הרך. בשנתיים האחרונות עשיתי שרות לאומי, טיילתי בעולם, ונהנתי מכל רגע!! הרגשתי שאני פורחת מגשימה את עצמי ומפתחת היכולות שלי ועוזרת לאנשים.. הכי כיף שיש!!
הלימודים התחילו לפני יומיים ובכיתי מאז כבר הרבה פעמים.
אני לא בכיינית, אני כן מתלוננת כשלא טוב לי:) ומנסה לשנות אותו בכל דרך אם רק אפשר, אבל בלימודים זה בלתי ניתן לשינוי.. אז אני שותקת. אף אחד לא יודע שאני בוכה בלילה לפני השינה, ובבוקר בשירותים ובצהריים בולעת דמעות ושומרת אותם לכרית המסכנה שלי. אני במצוקה ואין לי למי לפנות.. הנסיון לבקש עזרה נגמר מזמן באכזבה מהסביבה- כל אחד מנסה לדבר על עצמו ואף אחד לא עוזר לשני.. אז אני לא מדברת. מקשיבה, ומיעצת רק אם צריך.
מרגישה תקועה. והידיעה שזה עוד 4 שנים לא עוזרת.
בתיכון לא ידעתי איך להתמודד עם זה. אז לא התמודדתי, ועכשיו זה חוזר לי בכאפות לפרצוף!
מה לעשות??? איך אני עוברת את זה???איך אני לומדת לאהוב את זה???
תודה!
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות