שלום :)
אני בן 26 (ובשביל הקטע...אני לא נראה רע למרות שזה לא קשור).
עד גיל תיכון הייתי "מקובל", מוקף בחברים טובים. בעיקר כאלה שגדלו איתי.
עם זאת, תמיד הייתי יותר מופנם וחסר ביטחון.
בגיל ההתבגרות זה נהיה יותר קיצוני והתנתקתי מהחברים, מהסביבה. התבודדתי.
לכל מקום שאני מגיע בין אם זה בצבא, בלימודים,בעבודה, אני מוצא את המקום שלי ואנשים אוהבים אותי. בעיקר רואים אותי מחייך לרוב ולאנשים אין מושג מה באמת מסתתר מאחורי החיוך הזה.
ועם כל זה שאני מוצא את המקום שלי ומתחבר לאנשים, אני לא מגיע למצב של להיות חבר של מישהו מעבר לחבר מהלימודים או חבר מהצבא. לרוב אני מניח שזה בגלל שאני מתבייש בזה שהם ידעו שאין לי באמת חברים...או שלל תירוצים אחרים.
יצא לי לצאת עם בחורות דרך אפליקציות ובאמת שברושם הראשוני נראה שאני הבנאדם המושלם מכל הבחינות(לא בקטע יהיר...זה גם לא נכון) אבל בהמשך הם מגלות אדם בודד ועם מעט מאוד שמחת חיים שאיבדתי לאורך השנים.
אני חושב שלאורך הזמן ניסיתי להשלים עם העניין. אבל זה כל כך חסר...קשה להיות בודד. קשה שאין את מי לשתף.
ברור לי שאין נוסחת קסם ולמרות שבשנים האחרונות כן השתנתי, המצב לא השתנה.
אז אני רוצה להגיד שאני מקווה שאישה לחיים אני כן אמצא(בתקווה) אבל חברים אמיתיים? זה יכול לקרות?
לחזור לחברי ילדות - לא רלוונטי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות