דיכאון, בעיות אכילה, חרדה נפשית וחברתית ואף אחד לא שם לב

כשהייתי ילדה בבית ספר, בתיכון, הייתי ילדה שמחה, חברותית, שצוחקת עושה שטויות ונהינת מהחיים.
בצבא הכרתי מישהו שלא עשה לי טוב אך נשארתי איתו. מטומטמת אני יודעת. בקצרה אספר שהוא הוריד לי את הביטחון עד שכבר לא נשאר לי ביטחון בעצמי כיום. יורד עלי בדרכים הנסתרות מאחורי פינוקים ו״אהבה״. היינו נפרדים וחוזרים ונפרדים וחוזרים עד ששבר אותי לרסיסים.. וזהו השאיר אותי ככה להתמודד עם החיים.
כבר 4 שנים אני חיה עם דיכאון ו24 שנה עם חרדה נפשית וחברתית. אף אחד לא אבחן אותי (זה מצריך ללכת לבקש עזרה, לדבר עם בן אדם על עצמך-לא משהו שמישהו עם חרדה מסוגל לעשות) אבל אני רק השנה, אחרי אתגרים, תובנות ומסע לגילוי עצמי, הבנתי וקיבלתי את זה שיש לי בעיות חברתיות הנובעות מדיכאון וחרדה נפשית. הגעתי לBMI 15 בתת משקל, מרעיבה את עצמי, מענישה את עצמי. הורים מאוכזבים, אני מאוכזבת. תחושות אשם. תחושת הרעב שפעם הייתה סבל, נהפכה להתמכרות. עישון מריחואנה, חשיש, סיגריות, עוזרים למחוק את המחשבות ולשכוח שאני דפוקה. המשפחה והחברים הם אנשים מדהימים וקרובים אלי אך הם לא שמים לב, לא מתעניינים במה שעובר עלי. המשפחה מתעלמת או לא מבינה מה קורה באמת (אני טובה בלהסתיר) והחברים חושבים שזו פשוט ״אני״, מוזרה, מעופפת, אדישה, עייפה. אך זו לא אני. אני מכירה את עצמי ומתגעגעת למי שהייתי. ולכן נשארתי בודדה בלי איש שיבין אותי.
נמאס לי להרגיש כל רגע ביום שאני רוצה לבכות, שאני רוצה להיעלם.
נמאס לי להרגיש בודדה, שבורה, תקועה. אני מרגישה שהחיים חולפים ואנשים, סיטואציות, חוויות והתפתחויות פשוט פוסחים מעלי.
נמאס לי לדמיין בכל רגע את הדבר הנורא מכל, אסון או כל דבר אפל שיכול לקרות בחיים האלה.
נמאס לי להיות בחברת אנשים ולהרגיש לבד.
נמאס לי להיות לבד.
נמאס לי לבדוק את המשקל שלי 3 פעמים ביום.
נמאס לי לעשן.
נמאס לי שכל פעם שמישהו יוצר איתי קשר, לברוח.
נמאס לי לא לדעת איך לדבר אל אנשים.
נמאס לי להיות בלתי נראית ועם זאת להרגיש כל כך מודעת לנראות שלי ולהרגיש כל עין שמסתכלת עלי כאילו חודרת ורואה את כל סודותיי.
נמאס לי לבכות במקלחת שאף אחד לא ידע.
נמאס לי לזייף חיוך. רוצה לחייך באמת.
נמאס לי להיות אני.
נמאס לי להתמודד לבד.
צריכה עזרה שלא כלולה בללכת לטיפול.
תודה