מצד אחד הגשמתי את החלום, מצד שני בודד. איך להתמודד עם זה?

אני לא יודע עד כמה זו שאלה או פשוט שיתוף, אבל בכל מקרה אני אשמח לשמוע תובנות. בגיל שלי כתוב 29, אבל זה קצת שקר, כי בעוד שבועיים אני אהיה בן 30. בעקרון לא חשבתי שאני אגיע לגיל הזה ולא עשיתי שום תוכניות למה יקרה אחריו, אבל הנה הוא הגיע והאמת? תפס אותי קצת לא מוכן.

ארוך קצת, אני יודע.

אז ככה:
אני מגיע מתחום הבידור, כתיבה, הופעות, וכו'. אפשר להגיד שהייתי במקום די סוער בחיים שלי, בעיקר עם אלכוהול ועם בחורות. כמובן שלא היה לי כסף ולא הכרה אבל נאבקתי על זה והיום אני במקום טוב הרבה יותר, אני רגוע יותר, אני עובד בתחום הכתיבה שזה מה שאני הכי אוהב לעשות, זה גם מפרנס אותי מאוד טוב ואני גם מקבל תשבחות, מגזינים ועיתונים מפרסמים אותי, ועל פניו הצלחתי והכל סבבה. אין ממה לדאוג.
מצד שני, אני לא עושה מיליונים או מפורסם ברמה הארצית או משהו כזה. יש לי הישגים אבל הם הישגים צנועים ומחתרתיים, אני ממש לא ברמות הגבוהות. גם מבחינת כסף ורכוש. אבל כן חי חיים טובים. העניין הוא שאני כרגע במצב של שגרה שבה אני בונה את עצמי כעסק, ואני גם רוצה לכתוב ולמצוא קוראים ומאזינים, וגם ממשיך לתת שירותים בתחום הכתיבה. ולמי שלא מכיר, כדי לבנות בסיס לעסק צריך פשוט לקום כל בוקר ולעשות את אותו דבר כל יום ופשוט להתמיד בזה. וזה יכול להיות קצת מתיש.
הייתי אומר שהדבר היחיד שחסר לי זה זוגיות, אבל אני לא חושב שזה רק זה, אלא קשרים עמוקים בכלל. אני התרחקתי מהרבה חברים באופן מכוון בגלל שהבנתי שאנחנו לא על אותו גל: אותי מעניין לעשות דברים גדולים ולהקים עסק ולהרוויח כסף, ואותם מעניין ללכת לפאב ולאונן או משהו. ואני מוקף בהרבה אנשים כאלה, רואה אותם כל הזמן, אנשים שרק חולמים חלומות אבל לא עושים עם זה כלום.
הנה, למשל מה שאני חולק פה אני לא יכול לחלוק בפייסבוק וגם לא עם מישהו, פשוט אין לי עם מי, ופה זה בשם בדוי אז אני יכול לכתוב. קצת עצוב לחשוב על זה ככה, במיוחד בשעה הזאת, כשאני אמור לישון כבר, אבל במקום זה אני כאן. אין לי עם מי לדבר ואל תגידו לי "תמצא", כי כדי לדבר עם מישהו שמבין אותי אני צריך מישהו שכותב, יצירתי, אבל גם מישהו שאוהב עסקים וכו'... בקיצור, קשה למצוא מישהו כזה. וגם אם כן, קשה לי למצוא את הזמן לצאת ולהיפגש עם אנשים. זה זמן וכסף שאני יכול להשקיע בדברים אחרים, אפילו בלקרוא ספר, שזה כבר יותר מעניין. לפעמים אני אפילו לא עונה במשך יום שלם להודעות סתם כי אין לי פניות מחשבתית לזה ולא בא לי לדבר עם אף אחד בעוד שיחה שגרתית שלא תגיע לשום מקום.
ושזה יהיה ברור, אני לא בוכה פה שהכל אפור חס וחלילה. העתיד שלי מדהים, וגם ההווה שלי. אבל אני בונה עכשיו את העתיד הזה, שיהיה מוצלח מאוד ויאפשר לי הרבה דברים שאני רוצה. העניין הוא שאני צריך להעביר את הזמן בדרך לשם, אני לא יכול להריץ קדימה ופשוט להתעורר בעוד חצי שנה עם הישגים, אני צריך לבנות אותם מעכשיו לאט לאט. מי שהיה פעם בטיפוס לפסגה מבחינת עסקים כנראה מבין את זה. אבל אין מה לעשות.

בגלל זה אני מצד אחד מרוצה מהשגרה שלי ואני מבין שהיא מובילה אותי למקום טוב. גם לא כזה רע לי, אני הבוס של עצמי ואני יכול לשבת בבית ולעשות מה שבא לי. מצד שני יש תחושה של דאונטיים כזה שאני רק רוצה שיסתיים כבר, אבל זה לא עובד ככה. אני צריך לעבוד כדי שזה יסתיים.
זה קצת הקלישאה הזאת של להשיג את מה שרצית ואז לגלות שאתה רוצה חיים אחרים, אני מניח. העניין הוא שאין לי יותר מדי את מי לשתף בזה.

אולי זה גיל שלושים הזה, שבתכל'ס חשבתי שאני אמות לפני שאגיע אליו אבל הוא קפץ עליי, וניסו לעודד אותי ולהגיד לי שלא מתים בגיל שלושים, אבל מה אני אעשה, זה שינוי גדול בשבילי. מספר עגול כזה, שמפריד בין ילד בן עשרים ומשהו לבין אדם מבוגר שאמור להיות מסודר ובעל משפחה ודירה וכו'. ואל תגידו לי "לא אמור, אתה קובע בלה בלה בלה", אני מכיר את האמירה הזאת. אבל אני מסביר שבמקרה שלי, אני כבר החלטתי שאני רוצה להיות במקום המסודר הזה ואני עוד לא לגמרי שם. רק לחשוב על זה שאני הולך להתחיל עשור רביעי בחיים זה נראה לי פשוט משתק, מה, אני חי כבר שלושה עשורים? זה יותר משתי מלחמות עולם ביחד.

טוב, נו. צריך להתמודד עם זה כנראה. אז מי שיש לו תובנות, אני אשמח לשמוע אותן. מי שרוצה להתדיין פה סתם או לקשקש, מוזמן. נראה לי שאני פשוט בודד מדי.