לא הובחנתי עם דיכאון, אבל אני כן יודעת שהוא נמצא ושזה משתלט עליי. המצבי רוח שלי משתנים בצורה מטורפת, אני יכולה להיות הבן אדם הכי שמח בעולם ושנייה אחרי אני רוצה שכולם יעזבו אותי ולהיות לבד, שניה אחרכך אני נרתעת ממגע ומחיבוקים וכל דבר קטן ממש מעצבן אותי. אני שונאת את זה. אני 24/7 משחקת אותה ככ מאושרת ורק כשאני לבד או בלילה אני מרשה לעצמי להשתחרר ולשחרר הכל, בין אם זה לבכות או סתם להרגיש את הריקנות. וגם, יש לי התקפי חרדות, זה קרה בעיקר בגלל שאני גרה בדרום והמצב פה מפחיד אותי ברמות, אבל בהתחלה זה היה רק בגלל מה שקורה בדרום, עכשיו זה גם בגלל אנשים ובגלל הסביבה שבחוץ. אני מפחדת מאנשים ברמות שאני לא מצליחה להסביר, אני לא יכולה לבטוח בהם כי כל מי שהכרתי עד עכשיו זה היה רק ״אני מבטיח/ה שאני אשאר ואהיה שם בשבילך לעזור לך״ ובסופו של דבר הם עזבו. אני מרחיקה ממני אנשים כי אני מפחדת, לא יודעת זה פשוט לפחד מהם בכללי, לפחד מלהיפגע, התרגלתי בזמן האחרון להיות לבד. כשאני נמצאת בסביבה של הרבה אנשים אני יכןלה לקבל התקף והם כמובן יסתכלו עליי כמו לא יודעת מה, כשאני בחןץ אני תמיד מחפשת את הדרכים הארוכות שיש שם פחות אנשים. אני שונאת שהפכתי להיות כזאת אבל האנשים הם באמת הסיבה לזה שאני כזאת היום. אני מפחדת מהצבא, אני יודעת שאני לא אהיה מסוגלת לשרוד שם, אז החלטתי ללכת לשירות וגם מהשירות אני מפחדת, כאילו פאק אני מפחדת מהכל. אני צריכה עזרה, ולא פסיכולוגית לא תעזור לי כי גם אליה הלכתי והיא רק צחקה על הפחד הזה שלי וניסתה לשכנע אותי שאני רוצה למות או משהו, עוד סיבה ללמה לא כדאי לי לסמוך על אנשים. אני לא יודעת מה לעשות, פאק ואני אפילו חושבת שזה לא יעבור ולא משנה כמה ינסו לעזור לי אני פשוט לא אצליח לצאת מזה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות