לא יודע מה יהיה עם החיים שלי הכל תקוע, מה הצעד הבא?

שלום לכם חברים וחברות זה יהיה סוג של פריקה של שנים ארוכות שאני מסתיר מכולם על העבר שלי שהביא אותי לנקודה שבה אני נמצא היום.

עד סוף כיתה ו' הכל היה טוב, ילדות טובה מוקף בחברים ושמח מאוד.
הכל התחיל שעליתי לכיתה ז' בבית ספר חדש שנחשב מאוד בעייתי, והכל היה לי חדש, מאז נהייתי מאוד מופנם ביישן שקט וקטן מאוד פיזית לעומת השאר, שם גם ראיתי לראשונה בחיי אלימות קשה יומיומית (לא כלפי בהתחלה) ואני זוכר את עצמי מאוד מפוחד ובלי חברים, מפחד פחד מוות מההפסקות ששם הייתי עד להמון אלימות פיזית. זה גרם לי לשקר המון שאני חולה רק בשביל לא להגיע. אז למה לא סיפרתי כלום? כניראה כי פחדתי מכולם כולל מהתגובה של הוריי אז הסתגרתי בתוך עצמי ושתקתי.. את כיתה ז סיימתי בקושי רב.
וכיתה ח' ההורים שלי התגרשו בצורה מאוד רעה, אבא שלי התחיל להשתכר ולהיות אלכוהוליסט (למשך הרבה מאוד שנים) וזה נודע בבית ספר וגילו שאני קיים וטרף קל, ואיפשהו שם התחיל כל ההתעללות וההשפלות, זה התחיל בהדרגה, מערס מפותח מאוד גופנית שגדול ממני ב3 לעומתי שהייתי קטן וחלש, הוא היה מפרק אותי מכות מול כל השיכבה בלי סיבה, צוחק עלי ומשפיל אותי וגורם לי לבזות את עצמי מול כולם. לאט לאט יצטרפו אליו כולם, אפילו בכיתה מילד שלא ידעו שהוא קיים נהפכתי לשק חבטות של כולם, עשו לי דברים נוראיים, ולפעמים זה היה ניראה לי שגם המורים משתפים עם זה פעולה, עם הזמן זה גם גלש מעבר לתחומי בית ספר, משהו שזכור לי עד היום , ששיקרו למורה שאני מסריח ולא יכולים לשבת לידי בכיתה, ושאני כל מיני שקרים והמורה התקשרה לאמא שלי, ואמא שלי אישה מאוד טובה, אבל חלשת אופי, ופחדנית שתמיד תרצה את כולם רק בשביל לא להיכנס לויכוח שיכול להיות שיעלו קצת הטונים גם על חשבון העגל הקרוב שלה ואני בין היתר.. ייתכן שבגלל זה אני פחדתי לספר לה מה אני חווה כי לא חשתי שיש לי גב וביטחון מאף אחד.. ההתעללות מכולם התגברו מיום ליום עד סוף כיתה יא' שפשוט הרמתי ידיים והפסקתי ללכת ללמוד, כמובן שאמא שלי רק הכבידה על המצב שהרסתי לעצמי את החיים, ושלא יצא ממני כלום, ולמה אני לא יכול להיות כמו כולם, בלי בכלל לשאול מה עובר עלי...
משם באה תפנית בעלילה, כמו כל ילד מתבגר גם אני הייתי מדבר עם ילדים באינטרנט, בתחילת שנות ה2000 עוד לא היה פייסבוק ואינסטגרם, לא באמת ידענו עם מי מדברים, והכרתי שם מישהו שהיינו מדברים המון, הרגשתי מאוד משוחרר איתו והוא מאוד כיבד אותי, הוא היה בגילי 17 וסיפר לי שהוא לא לומד והוא עובד באולם אירועים ומרוויח טוב והציע לי לבוא ושאני יגור אצלו, אולי זה התמימות של פעם זה מאוד פיתה אותי, אפילו לא ידעתי מי הוא, למרות שדיברנו כמה שנים ואיך הוא ניראה, זה לא כמו היום בפייסבוק שיש 500 אלבומים, פעם היה תמונה מפלאפון של נוקיה באיכות פח חח..
שהגעתי לשם נוצר בנינו קליק, משומה הוא מאוד אהב אותי והוא מאוד דאג לי ועזר לי בהכל כמו אח, אמא, אבא היה לו הרבה כוח כל דבר שהוא אמר היו עושים, את האמת הייתי כל כך תמים, ואולי בגלל כל מה שחוותי ולא הייתי בסיטואציה חברתית בגיל ההתבגרות לא נדלק לי נורה אדומה שמשהו מוזר, והוא היה מוקף באינספור אנשים, לרוב גדולים שניראים מפחידים שמחפשים את קירבתו.. יאמר לזכותו שהוא הרים לי את הביטחון, לימד אותי כל כך הרבה על החיים האלה, שפשוט הערצתי אותו. במשך הזמן נודע לי שהוא אחיין של ראש משפחת פשע, אבל השם עושה את שלו, הוא היה ילד טוב ואף פעם לא ראיתי שהוא עשה משהו לא חוקי.. אבל בחברים שלו בשכונה קינאתי שהתעסקו בפלילים, לא יודע משהו קסם לי בעולם הזה, הכוח, שכולם מפחדים מהם, בכסף, במכוניות, בפחד שהם משליטים שהם מנהלים את העולם (היום בדיעבד אולי זה הצד ההפוך ממה שהייתי פעם בכמה רמות מעל)
לצבא התגייסתי ערס זאת מסגרת ראשונה מאז הבצפר, הגעתי בביטחון שיא בגישה שמי יכול עלי? (היום בגילי שאני חושב על זה אולי זה כדי שאני לא יגיע למצב של פעם, שאנשים ידעו מי אני, ואוי ואבוי עם תסתבך איתי) התחברתי רק לחבר'ה הבעייתים שהובילו אותי לעשות המון בלאגן, שבעקבות זה שילמתי שנתיים בכלא שגם שם הייתי בפוזה שמי יכול עלי ופוזה ורק פוזה, למשל דוגמא ישבו איתי ערבים בתא ועשו משהו שלא אהבתי התפוצצתי על אחד, והם באו 3 עלי לבד נגמר בכמה דחיפות ואיומים משני הצדדים, למחרת הם באו לבקש ממני סליחה ושנגמור את זה יפה, והתחנפו אלי, זה עוד יותר נתן לי בוסט של אני גבר, ולביטחון שאני עושה את הדרך הנכונה..
הצבא בסופו של דבר הרים ידיים ויתייאש ממני ושיחרר אותי..
עוד דבר שזכור לי שקצת אחרי השיחרור עבר עשור כמעט מאז ועדיין אני זוכר כאילו זה קרה אתמול, היינו כמה חברים שלא ניראים סימפטים ופתאום ראיתי את אותו אחד שהתחיל את כל ההשפלות עלי בבצפר והשפיל אותי יום אחרי יום מול בית ספר שלם, אומנם השתנתי חצונית המון, נהייתי בנאדם חסון, גבוה לעומתו שהוא נשאר אותו דבר, אבל לפי המבט המפוחד שלו ראיתי שהוא זיהה אותי, לקח לי כמה שניות וניגשתי אליו ושאלתי אותו אתה יודע מי אני? ראיתי שעוד שניה הוא מתעלף, הוא התחיל לרעוד ולגמגם ודיבר בפחד תוך כדי שהוא מסתכל למטה, לא היתה אלימות אבל הרגשתי העליונות מהפחד שלו..
וככה חייתי עם הזמן הפכתי לשטן פגעתי בכל מה שקרוב אלי, ניצלתי אנשים ניצלתי בנות לאינטרסים האיישים שלי, באיזשהו שלב גם התחיל הרבה אלימות ומעצרים, וכלא, פגעתי בכל כך הרבה אנשים הרסתי לאקסית שלי את החיים, עשיתי הרבה דברים רעים ושנתנו לי הזדמנות שוב פישלתי, כל החיים שלי מגיל 20 עד 26 בעליות קיצוניות ונפילות קיצוניות, אולי בגלל הסביבה שלי, אולי בגלל שתמיד נסיתי להוכיח מי אני ומה אני.. בגיל 26 הגישו נגדי תלונה על אלימות ושבחקירה האשימו אותי ב5 סעיפים קשים, לבסוף זה נסגר ללא כתב אישום, איפשהו שם משהו הרגיש לי שמשהו לא בסדר אצלי, כל מה שיש לי מתפרק, מה שאני בונה אני הורס, שאני בנאדם רע ונשארתי לבד כולם ברחו ממני כמו מאש קרוב לשנה בקושי היתה לי אינטרקציה עם אנשים, וזה פעם ראשונה בחיי שאני מספר מוציא את זה.. שניסיתי להתאבד הכל היה כל כך שחור שכבר לא ראיתי סיבה בשביל מה לחיות שהכל מתוסבך..

בגיל 27 עוד תפנית בעלילה, קיבלתי הצעה ללכת לגור באיזה ישוב קטן באמצע שום מקום, מקום קטן שכולם מכירים את כולם, והלכתי על זה במטרה להשתנות לטובה, כולם שם פטריוטים אוהבי ישראל האשכנזים של פעם (לא בקטע רע חלילה) היה לי מאוד קשה להסתגל לאנשים פה ועדיין, אומנם אני לא מספר ולא סיפרתי לאף אחד אף פעם את הסיפור שלי, אבל מרגיש לי שאנשים פה גדלו עם כפית זהב בפה ובבועה שכל העולם בשלום עולמי שהכל טוב ויפה ודברים כאלה יש רק בסרטים.
אני כבר 3 שנים פה כיום בן 30 אני מרגיש שעשיתי שינוי משמעותי, עם זה עבודה או חברתי אבל לא יודע מרגיש לי שזה לא המקום שלי, מה הלאה, לא טוב לי פה אני לא אשקר, הגעתי לפה לתקופה קצרה שבלי לשים לב עברו כבר 3 שנים, בנות בקושי שיש פה, ככה ש3 שנים לא הייתי בזוגיות וזה כן חסר לי.. ועתיד? לאיפה אני ילך מה אני יעשה? מה הצעד הבא? אני כבר חסר אונים הזמן בורח לי ואני כבר לא ילד, בגלל זה המחשבות לא מרפות ממני