לבד ומנסה למצוא חברים, אבל תמיד נתקלת בסירוב. מה קורה פה?

שלום לכל מי שקורא את השאלה. אני קודם רוצה להקדים ולהגיד שאתם לא חייבים לייעץ לי או להמשיך לקרוא אם לא בא לכם. אין לי בעיה עם זה. הדבר היחיד שיש לי איתו בעיה הוא המצב החברתי שלי.

אם בא לכם לדעת איפה זה התחיל, אז אני יכולה להגיד בוודאות שזה ככה עוד מהיום הראשון של כיתה א. אני ממש לא צוחקת. אני זוכרת את זה בבירור כאילו זה היה אתמול - הלכתי ברגל לבית הספר ונכנסתי דרך השער בהתרגשות גדולה. ראיתי הרבה אנשים שלא הכרתי, והייתי נחושה להכיר אותם או אפילו חלק מהם. לאט לאט ראיתי שאני הולכת לאיבוד, אז ניסיתי לשאול ילדים אחרים. לא עזרו לי בכלל. פשוט הסתובבו אליי, צחקו ואמרו "לכי מפה ילדת בוץ. אף אחד לא רוצה בוץ במסדרונות." זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי בריונות, וזה פגע בי, אבל ניסיתי לשאול ילדים נוספים. התגובות עדיין לא השתנו. או שהתעלמות ממני, או שהיו צוחקים וזורקים לי איזו הערה מגעילה. בסוף הבנתי שיש לי רק עוד חמש דקות לצלצול אז ביקשתי מאחת המורות שתעזור לי, והיא הסכימה. שיעור ראשון - היכרות. כל אחד אומר את השם שלו ושם של חיה שהאות הראשונה שלה היא האות הראשונה בשם. כל אחד אמר בתורו את שמו, עד שהגיע תורי. אמרתי את שמי ואת החיה, וצחקו עליי. למה? כי מה שאמרתי היה מצחיק עבורם - ילדת הבוץ הפכה לדולפין. איזה כיף לי.
ככה המשיך כל היום עד שהסתיים ואמא שלי באה ללכת איתי הביתה. סיפרתי לה מה קרה והיא אמרה לי לנסות להתמודד עם ילדים אחרים ולהיכנס לקבוצה כלשהי כמו מועצת התלמידים או במקהלה.
היום השני בבית הספר כבר היה טיפה יותר טוב, כי פחות הציקו לי. יותר הרביצו לי. ולמה? כי פשוט רצו להרביץ לי. בלי סיבה.
ככה כל יום במשך שש השנים של היסודי סבלתי. הושפלתי, הרביצו לי, העליבו אותי, הציקו לי, התעלמו ממני ומה לא. לא היה לי יום אחד של שקט מהם ובגללם כל יום הייתי בוכה בשקט בפינה שלא יראו ויציקו לי שוב.

בחטיבה עדיין הייתי סגורה קצת כי פחדתי והייתי בסביבה חדשה כמו קודם. סביבה שלא היה בה אפילו בן אדם אחד מוכר. ניסיתי להתחבר לאנשים לאט לאט, אבל זה לא הלך לי ואני לא יודעת למה.
רק במחצית ב של כיתה ח נפתחתי לאנשים, אחרי שהתגברתי על הפחדים שלי, אבל זה לא עזר לי כי אף אחד לא רצה להיות ידיד שלי. אפילו לא בכיתה. כמובן, דיברו איתי פה ושם, אבל אף אחד לא היה מוכן לעזור לי בשיעורים או להיפגש אחרי הצהריים.

בתיכון, עליתי והייתי כבר פתוחה לגמרי. עשיתי שינוי של 180 מעלות כפי שהמורה שלי הייתה אומרת. עדיין, אני עוד בכיתה יא ויש לי רק שני ידידים. זה הכל. אני לא מצליחה למצוא עוד חברים. במשך 11 השנים האחרונות, ניסיתי כל דרך אפשרית למצוא חברים. כלום לא עזר לי. יש לי רק שני חברים טובים. הם אפילו לא בכיתה כיתה כמוני. אחד סיים את בית הספר שנה שעברה, והשנייה בכלל גרה בנגב והכרתי אותה כשהיא הייתה בכיתה המקבילה בכיתה ז.

עד היום אני לא יודעת איך להצליח למצוא ידידים, ולהצליח לשמור איתם על קשר גם מחוץ למסגרת. אבל זה לא שאני לא יודעת איך - אני פשוט כבר לא יודעת מה לעשות. ניסיתי למצוא חברים, אבל אף פעם לא הצלחתי לחזק קשר כמו שני הידידים שיש לי עכשיו.
אז השאלה שלי היא כזאת - איך אני אמורה לא לאבד תקווה, אם אני סוג של בדיחה חולנית ואירונית של היקום? תראו מה זה - בחורה שכל חייה חיפשה רק טיפה חברה כי אין לה חברים, אבל אף אחד לא רוצה לעזור לה. בחורה שזקוקה למישהו לדבר איתו לפעמים, ואין לה כזה. יש לה רק שני ידידים, ולמרות שהיא יודעת שזה גם מספיק, אבל נמאס לה להרגיש כל פעם מחדש שאף אחד לא רוצה להיות בחברתה. להרגיש שמשהו איתה לא בסדר.

אני לא מכריחה אתכם לעזור, אבל אני כן מבקשת כי אני מרגישה אבודה לחלוטין ואין לי שליטה על כלום.